לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

LikeNoBodyElse

בשם חבויה משמעות כפולה. המשמעות הברורה, המתנשאת כמעט, שאיני כמו כולם, ואפילו כמו אף אחד אחר. והמשמעות הגלויה פחות, שאין מי שאחבב. אבל אני לא מיזנטרופ, אני שונא עצמי הרבה יותר מהאחרים. אתם מוזמנים לענות את נפשותיכם בהגיגי החולניים. ראו עצמכם כהוזהרת


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2007    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

7/2007

איזה כיף, החא אוהבת אותי :)


yo. oh my god
נפגשנו ביום שבת. מה זה יום שבת, בשעה 6 בבוקר כבר הייתי בדרך לנתניה.
אני מניח שצריך להתחיל בשיחה שהיתה לנו יום שישי.
אבל אתחיל יותר מוקדם.
בסוף היא התקשרה. באיזה 12 וחצי....

.

.

.

נו מילא, הפעם זה נמשך כמעט שבוע...
ותכלס, נמאס לי כבר שבכל פגישה עם נדיה מתלכלכות המשקפיים

.

.

.

 

 

היה אמור להיות פה פוסט ארוך המתאר השתלשלות האירועים מאז הפוסט הקודם.

עם כל מיני תלונות על כמה העולם אכזר, כמה קשה איתה וכמה זה לא פייר באופן כללי.

ובסוף להישאר בדיוק במצב בו התחלנו...

אבל זה לא קרה.

כי היום דיברנו, והיא אמרה שהיא אוהבת אותי :)

ושהיא אוהבת אותי כבר מזה תקופה, וכל הזמן ניסתה להתחמק מהתחושה, אבל עכשיו היא לא יכולה יותר.

אז היא אמרה וסיפרה, והודתה על כך שהסכמתי לסבול את השטויות שלה.

ועכשיו, עכשיו הכל הרבה יותר טוב.

טוב עד כדי כך שלא אכפת לכתוב את הפוסט הארוך והמייאש הזה.

זו הרגשה כל כך טובה לדעת שאוהבים אותך :)

נכתב על ידי LikeNoBodyElse , 21/7/2007 00:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הזמנה בזר פור יו. 881111. אדווה


ביום שלישי שלחתי לה הודעת סמס חמודה. בערב קיבלתי תשובה, אבל הסמס הבא נותר ללא מענה, אפילו שחיכיתי עד 8 שהיא אמרה שהיא חוזרת. בסביבות 10 וחצי כבר לא יכולתי להתאפק והתקשרתי, היא לא ענתה.
ברבע ל11 חוזרת אלי ואומרת שרק עכשיו חזרה מארוחת ערב לא צפויה עם בן דוד שלה (מנהל החנות בה היא עובדת) ולא בדקה את הסלולרי. דיברנו רבע שעה ואז היא נתנה לי את אחותה... ששאלה לגבי הפרחים. הרי תכננתי לשלוח פרחים ביום שלישי, אבל בסוף לא הספקתי לדבר עם אחותה שתיתן לי טיפים מה נדיה אוהבת, וזו הרי אמורה להיות הפתעה. אז אחרי דקות ארוכות עם אחותה ותיאום זמנים למחר ביקשתי אותה חזרה. אחותה ענתה שהיא במקלחת וביקשתי שתגיד לה לחזור אלי אח"כ. היא לא חזרה.

בבוקר רביעי דיברתי כמעט חצי שעה עם אחותה, ובסוף בחרתי להזמין בזר פור יו. אז כתבתי איזה מכתב חמוד בחרוזים עם בקשת סליחה וקלישאות נפיצות בסגנון תמיד בשבילך וקחי ת'זמן, העיקר שתהיי מאושרת, ושלחתי... ביקשתי שהשליח ישלח רק אחרי 8, להגדיל סיכוי שהפרחים לא יגיעו לפניה.
ובדרך לעבודה שלחתי לה איזו הודעת סמס חמודה.

 

ב23 וחצי בערך היא שולחת הודעת תודה על הפרחים. בדיעבד גיליתי שרק אז היא חזרה הביתה, אז אני מניח שאי אפשר ממש להאשים אותה על תחלופת ההודעות הקצרה שהמשיכה אחרי זה.

התחילה בכך שכתבה שאין לה חשק לדבר עם אף אחד,
הצעתי לדבר במחשב,קל יותר משיחה קולית.
העדיפה להסתדר לבד
הזכרתי שהיא לא לבד, יש לה משפחה ויש לה אותי, ותמיד אשמח לעזור.
אמרה שמעדיפה לפתור בעצמה
הצעתי ששנינו נעלה הצעות וכך דברים יפתרו יותר מהר
"מבין אני מפחדת ומבולבלת"
הצעתי להבין. להסיר את הפחדים. לבנות מקום לאושר.
רציתי להוסיף שאני לאו דווקא מתכוון לזווית רומנטית, אבל לא היה מקום בהודעה ולא היה מקום במכשיר להודעה נוספת. אז חיכיתי לקבל תשובה בטרם אמחק אחת הישנות. אבל להודעה הזו כבר לא קיבלתי תשובה.

 

כאמור הבנתי את זה רק בדיעבד, אבל עכשיו אני מתאר לעצמי את המצב ככה:
נדיה {לא היא לא רומניה} חוזרת הביתה ב11, מותשת לחלוטין.
רוצה להתקלח וללכת לישון, לסיים כבר את היום הזה.
רק כדי לגלות שמחכים לה פרחים ממני...
אחותה כבר ישנה, כל הבית כבר מזמן נרדם, והיא שולחת לי סמס תודה.
מאתמול לא שמעתי ממנה ומחכה לתגובה, אבל זה לא שהיא יודעת את זה. 
אז כמובן מתלהב מסימן החיים ומת לדעת מה קורה, מניח שהיא כבר מזמן בבית. אבל היא מדוכדכת, מותשת, ורק רוצה לישון, ואני לא מניח לה.
ואיכשהוא משום מה אני תמיד מוצא עצמי לוקח את זה אישית. שממני היא בחרה להתעלם, שאני זה שצריך להפגין נוכחות ולהציל את המצב.

 

יום חמישי היה אמור להיות עמוס, אך כמובן שום דבר לא היה כפי שתכננתי
זה התחיל בכך שהיה לי יום טוב בצורה לא ברורה בעבודה, מן הסתם שהחלטתי שהמערכת מזייפת והתוצאות האמיתיות שלי הרבה פחות טובות, אבל נניח לזה.
קיויתי שתהיה לי הפסקה שניה לקראת 4, שאוכל להתגלח לקראת סוף המשמרת ב5, מוכן לנסיעה לנתניה. חשבתי להפתיע אותה, ללבוש את החולצה שהיא אוהבת, לקחת בקופסא ענבים ולהוסיף דודבנים, להביא המון המון פיצפקאס קטנים וחמודים בחנויות של הכל בדולר,2 שקל ושקל, לקנות לה את הבגד ים היקר שהיא כל כך אהבה בחלון הראווה בחנות (בנתניה) אבל לא יכלה להרשות לעצמה, ולחכות לה ליד הבית שלה עד שתחזור מהסטאז' בסביבות 8-9...
עם נאום בומבסטי (שאולי גם כולל ירידה על ברכי כדי לכרוע) שיש בו
דברים בסגנון של
"אני מצטער מעמקי נשמתי על כל פעם שנפגעת מדברים שעשיתי או אמרתי
אני מבטיח בשם כל היקר לי שאעשה כל שאוכל כדי שלא אפגע בך בעתיד
וכל שליבי יכול לבקש הוא שתהיי מוכנה לקבל את כל שאני מוכן לתת לך.
ותו לאו, את לא חייבת לעשות שום דבר שאת לא רוצה, ואת לא חייבת
להחליט.

הכל יקרה בעת ובמקום הנכונים, בעת ובמקום שאת תבחרי ומתאימים לך."
להיות מוכן לכל אופציה, כולל שאשאר לישון איתה/בים/באוהל (כלומר להביא
איתי עוד חולצה שאוכל להחליף, כי אני עובד שישי)
.
.
.

 

אבל בסוף ההפסקה שלי היתה בכלל ב2. לקראת 1 שמעתי את הפלאפון שלי מזמזם. זו לא היתה נדיה. שלחתי לה הודעת בוקר טוב בבוקר, אבל היא לא ענתה בכלל. בעצם עד עכשיו היא לא ענתה, וכבר 25 דקות אחרי 11 בערב. ולא באמת לקחתי איתי אוהל. וגם לא דובדבנים. או נסעתי לנתניה. אולי כי לא רציתי לחכות לה ליד הבית עד 11+. ואולי, כי פשוט כבר נמאס לי להשקיע.

 

בסופו של דבר, למה ההוא מהעבודה יכול להנות בצורה מקסימה מהמישהי הכי חמודה במוקד, למרות שהוא בכלל לא כזה להיט וקרוב לוודאי שהכיר אותה שם {ואם כן אז כולה חודש וחצי שהם מכירים}, ועכשיו זה נראה שהם כמעט גרים ביחד, עושים אותם משמרות ויוצאים לאותן הפסקות כל הזמן,
ואני, צריך להתאמץ כל כך בשביל קשר על ציר נתניה חיפה, עם מישהי שבכלל לא בטוחה שמתאים לה עכשיו זוגיות, מבולבלת וקשה לה לתת לעצמה לאהוב, ושגם אם היתה בטוחה, בקושי יש לה זמן בשביל לדבר איתי, שלא לדבר על להיפגש. ואני צריך להיות תקוע בחרדות מה קורה איתה ואיך רק אוכל לעזור לה, ורוצה לקנות לה מתנות במאות שקלים רק כדי שתרגיש טוב ותמשיך לחשוב אם היא רוצה אותי כחבר...

 

אני מתחיל להרגיש שמשהו פה ממש ממש מסריח.

נכתב על ידי LikeNoBodyElse , 12/7/2007 23:17   בקטגוריות אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



די, נמאס לי כבר מההרס העצמי הזה


אני מצליח לדפוק את כל הקשרים שלי.

חלק מחוסר התמדה,

חלק כי אני עדיין מרגיש לא ראוי (מתי כבר אתגבר על השטות הזו?!),

חלק סתם מלהפסיק לדבר וכבר מזמן שכחתי למה,

חלק סתם מלהפסיק לדבר ואני צריך מתישהו כבר לעשות את השיחה ההיא,

וחלק דווקא מלדבר אותם למוות.

 

מה זה למוות? בגדול למוות.

כי אפילו את חברה שלי כבר הצלחתי להמאיס, וזה כולה יומיים אחרי שאמרה לי שהיא אוהבת אותי.

ויום אחרי שאמרה שהיא מתה שאהיה לידה ולישון איתי, ואשכרה דיברנו על זה בצורה ריאלית.

טוב, לא יודע אם ריאלית. אני הייתי ריאלי, היא די פקפקה, אבל לדעתי פוטנציאלית היתה אפשרות.

אבל בסוף יש לי חשד סביר שלא במקרה היא העדיפה לנסוע עם סבתא שלה לאזכרה

(כי דודה שלה ביקשה ממנה כי אין לה כוח לנהוג, והיא כבר מזמן לא נהגה ומתה לנהוג שוב),

שזה ככל הנראה עדיף מלבלות את הערב עם חבר שלה שהיא כל כך מתגעגעת אליו...

אבל שהצליח לעצבן במה שהיה אמור להיות אחת השיחות היותר נחמדות על האפשרויות להיפגש ביום שבת.

ולמה מעצבן? כי רציתי לברר ולשמור את כל האופציות פתוחות למה שעדיף ואפשרי לשבת.

כי ידעתי שאולי לא הכל יתאפשר, וכבר יצא בעבר שפגישות התבטלו או נדחו בסוף...

ממש נבואה שמגשימה עצמה, הא?

 

אז יצא שלמרות שלא נפגשנו היא לפחות התגעגעה בשבת והופתעה שלא שמעה ממני,

אז השיחה היתה נחמדה בהתחלה... וגם המשיכה די נחמד.

הצלחתי כמובן להרוס את זה עם בבל"תים מטופשים של כמה לא קל לי לארגן פגישות עם חברים שלי בסופ"ש...

טוב מה אני אשם, היא היתה חייבת לשאול. אבל היא גם הצליחה להציל את זה כשעברנו נושא.

ואפילו לא כעסה עלי למרות שיש סיכוי סביר שאיחרה בגללי לאוטובוס ובעקבות כך לעבודה.

ואפילו גרמתי לה להסמיק... חמודה שכזאת.

אבל עדיין יצא שהצקתי כשכבר הגיע לעבודה,

והיא אמרה שתגיד לי משהו אחר כך, למרות שאני כבר לא זוכר מה (וכנראה שגם היא לא).

 

בדרך חזרה מהעבודה השיחה שוב התחילה נחמד,

אבל הפעם דרדרתה אותה מהר מאוד לתלונות ודברים מעצבנים,

ופשוט עצבנתי באופן כללי.

אוף אני דפוק, למה אני חייב בכלל לדבר עם אנשים אם זה רק עושה להם רע?

בשביל זה יש בלוגים למען השד!

למה אני מוצא עצמי כותב פה, רק אחרי שהרסתי לחברה שלי את הערב והלילה...

עם משפטים נוראיים כמו:

- "אני לא יודע למה אני אומר את זה אבל בכל זאת אגיד, שאם את לא מתכוונת לדבר איתי שוב היום בלילה, אל תדברי איתי גם מחר"

- "אני לא מבין למה סתם לעשות לי את זה. את צריכה להתחשב יותר ולהמנע מלגרום לי סתם להיות מוטרד"

- "אני מצטער שאני מעצבן ומזבל לך במוח עם השטויות שלי, אבל את יודעת שאני לא מושלם"

ועוד פנינים מעושות אחרות. אוף איתי.

 

אז נכון ששלחתי לה סמסים מתחנחנים ואמרתי שבסוף היא לא חייבת לדבר איתי הלילה, אבל למה הייתי צריך להרוס לה את הערב?

מה היא עשתה רע? היתה טובה ונחמדה אלי? התגעגעה? העזה לרצות להיות חברה שלי?

העזה להתקשר רק כדי לשמוע אותי למרות שאין לה באמת כוח לדבר?

-ואני עוד מאשים אותה על זה שהיא מתקשרת כשאין לה כוח! כמה נמוך אפשר לרדת :/

 

אז כן, קשה לי לא להוציא דברים החוצה. ויש לי יותר מדי דברים להוציא.

אפילו אני מוצא עצמי חושב על הקשר הנוראי שהיה לי לפני... כמעט שנה.

וואלה כבר עברה כמעט שנה. מאז שהוא התחיל בכל אופן. מאז שהסתיים זה יותר קרוב ל3/4 שנה.

אבל למה אני חושב עליה בכלל?

למה אני רוצה לשלוח לה את ה4000 שקל ואפילו שוקל להיפגש איתה ולהחליף stuff, ולסיים את זה יפה

(לה יש את הכרטיס קול שלי ובטח עוד איזה משהו, ולי יש את 2 הספרים באנגלית שלה).

למה בכלל אני מאמין שיש סיכוי לסיים איתה יפה? הרי היא מטורפת עם קבלות.

ככל שאני חושב על זה יותר, זה יותר נראה לי בגלל שאני באמת רוצה לסגור את הפרק הזה בעבר שלי ולהמשיך הלאה באופן מוחלט.

עם חברה שלי? אני עושה את זה בשביל חברה שלי?

לא יודע. זה נשמע הגיוני. זה אפילו נשמע משכנע. שבשבילה אני רוצה להיפטר מכל החסמים שעלולים להעיב על הקשר.

אבל זו כנראה לא האמת.

 

האמת היא שזה חלק מההרס העצמי.

הרי יש לי כל כך הרבה שימושים אחרים וטובים יותר לכסף הזה.

בשביל התחלה אני יכול לקנות לעצמי מחשב טוב יותר.

אחת הסיבות הגדולות למועקה שלי זה הקריסות והאיטיות המתמשכת של הגרוטאה הזו בת הכמעט 6 שנים. או בעצם מי אמר שכמעט.

אבל אם מסתכלים קדימה, הרבה יותר עדיף לי להשקיע את הכסף הזה בחיסכון לדירה משלי.

אני חייב דירה משלי.

היום יותר מתמיד, ואני לפחות חייב להתחיל לחפש.

אבל זה כל כך כלום כסף. אני חייב לפחות 10000 כדי לדעת שאני באמת יכול להרשות לעצמי דירה.

וזה יקח עוד חודשיים מינימום.

וזה מלאאאאאאאא זמן.

המון זמן כשאני כל כך לא בטוח בעבודה שלי שאני רק מקווה שלא יעיפו אותי במשך החודש.

וזה מעיק עלי בצורה מטורפת.

כי אני יודע שאני לא הכי עומד במדדים,

והאיחורים והפאקים האחרים שלי בהחלפות משמרת מה זה לא מתאימות בכלל,

ואני לא מוכר בכלל, וזה קשה לי. קשה לי מאוד להתחיל למכור פתאום.

וקשה עוד יותר כשלוחצים עלי ככה.

גם ככה אני מספיק בלחצים אחרים.

ואני מבטיח לעצמי שאני לא אאחר יותר, וקובע לעצמי זמנים מתי מותר אוטובוס ומתי לוקחים מונית,

ועומד בהם בכבוד. יחסית.

ואז מגיע היום שישי הזה שall hell broke loose

אני אשכרה חושש לצאת מחר לעבודה אחרי היום שישי הזה.

וזו תחושה קשה מנשוא.

כי די, אני כל כך חייב את הכסף הזה.

אני לא יכול להרשות לעצמי להפסיק לעבוד כרגע!

אז איך לעזזל נתתי ליום שישי הזה לקרות?! אם זה לא הרס עצמי, אני לא יודע מה כן.

 

אבל אני מומחה בהרס עצמי.

וזה הכל מתחיל בדברים הקטנים.

 

כשאני מספר ביום שישי על מה שהיה לחברה שלי היא מציעה שאגיע הביתה, אשתה משהו קר, אתקלח ואלך לישון.

ואני? מגיע הביתה ואין משהו קר במקרר. יש לי קולה בחוץ, מחכה כבר כמה חודשים למשיח.

ואני? אני לא אשים אותה במקרר (או אפילו במקפיא). חבל לי לבזבז קולה על עצמי.

אז אני פותח שוב את המקרר ורואה שם את הפריגת קפוא. אבל גם את זה לא אשקיע בעצמי.

אז אני כבר לא אשתה את המשהו קר, נסתפק במים מינרליים פושרים.

להתקלח. זה נשמע הגיוני. אבל אני מוצא עצמי במחשב, ואז בטלוויזיה, ואז כבר הגיע הלילה (לא לפני שיחה איתה בערב),

ואז שיחה איתה בלילה, ומחר אני אמור לפגוש אותה, אז נתקלח כבר לפני הפגישה...

לא התקלחתי. נשארתי בהרגשה דוחה ומעצבנת ולא נרגעתי בכלל.

גם לא ישנתי אחרי העבודה ולישון אני הולך רק באיזה 2, שם שעונים מעוררים לאיזור 10 וחצי, וחושב שלעשות כביסה בבוקר יהיה הגיוני.

אבל בבוקר אני מתעורר ב6 ו20. לא יודע למה בכלל. אז אני מתקשר אליה, לפחות ננצל את המצב ונשאל איך בים.

היא לא עונה, ואני חוזר לישון. גם כן לישון. אבל אני חייב לישון כדי לפגוש אותה אח"כ.

ב9 וחצי היא מתקשרת להודיע שלא נוכל להיפגש... כי היא צריכה להסיע את סבתא שלה לדודים שלה כי לדודה שלה אין כוח לנהוג.

יא, איזה כיף, הא?

אני קורס לישון וקם בסביבות אחת עשרה ליום שבו אני מעביר את מרבית זמני בסהרוריות, לא מנקה את הבית למרות שתכננתי,

(עדיין לא שותה משהו קר או טעים, רק מים מינרליים. ובטח שלא מתקלח או עושה כביסה כי מה הטעם?)

אל מול המחשב והטלויזיה. הי, לפחות ראיתי את צעד קטן, שהיה יחסית אחלה סרט. אבל הרבה פחות מהכוכבים של שלומי.

אבל פספסתי את התוכנית על האוכל איך להיות בריאים. דווקא לא תזיק לי קצת בריאות של אוכל.

גם חברה שלי אומרת שחשוב לאכול, כי חלק גדול מהבאסה מגיע מתזונה לקויה ומזה שאני לא אוכל כמו שצריך.

היא כמובן צודקת, אבל בקצב הזה בקרוב אפסיק לקרוא לה חברה שלי.

#אומרת שהיא אוהבת, אבל באמת.

#יומיים אחרי אני כבר משגע אותה בגערות שלי של ככה לא מתנהגים 

#והיא שוקלת לחזור לא להיות חברים

למה זה נראה לי פתאום כל כך כל כך מוכר? (עד כמה שחשבתי על זה, אני עדיין לא מסוגל להעלות את זה על הכתב)

 

אז כנראה לא כדאי להשקיע את ה4000 באותה מטורפת מהעבר, הא?

איפה אשרת כבר????

{ואם היא לא תבצע להטוט אנטי היעלמות מחשידה מהיר, כנראה שהבלוג הזה יתחיל להתעדכן על בסיס הרבה הרבה יותר קבוע}

נכתב על ידי LikeNoBodyElse , 8/7/2007 01:58   בקטגוריות אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  LikeNoBodyElse

מין: זכר




קוראים אותי
1,260
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLikeNoBodyElse אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על LikeNoBodyElse ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)