ותראה אלוהים כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו, רק רע כל היום. ואין הוא מכבד את השונה, ולא חכם בשמש, ואוכל בפה פתוח. ותנחם אלוהים כי טרחה כל כך, ותהי מאותגרת חיוכית. ותאמר אלוהים, אבצע חישוף בעולם. ונח מצא חן בעיני אלוהים.

אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה, אפילו שהיה אשכנזי. וילד נוח שני בנים – את שם האקזוטי ואת חם האפריקאי - עברי, ובת אחת – את יפה בכסא גלגלים. ותשחת הארץ לפני האלוהים, ותמלא הארץ חמאס.

ותאמר אלוהים אל נח, עשה לך תיבת עצי גופר מיערות הגשם  גללי פרות דחוסים, וכפרת אותה מבית ומבחוץ בחומר מתכלה. וזה אשר תעשה אותה: שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אבה רחבה. צוהר תעשה לתיבה, ופתח התיבה בצדה תשים, לפי הפנג שווי.

ואני, הנני מביאה את המבול מים על הארץ, לפנות בנחישות ורגישות כל בשר אשר בו רוח חיים, בלי הבדלי דת, מין וגזע, מתחת לשמים. כל אשר בארץ, יטוהר. והקמתי את בריתי איתך, ברית שיוויונית. ובאת אל התיבה – אתה ובניך ובתך ואשתך ונשי בניך והאח המאותגר רוחבית של אשתך ואחיה ובעלו. ומכל החי מכל בשר שניים מכל תביא אל התיבה להחיות איתך – זכר ונקבה וזכר וזכר ונקבה ונקבה יהיו, מהעוף למינהו, ומן הבהמה חיה רעבתנית למינה, מכל רמש האדמה למינהו. ותה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, ואספת אליך, אך רק אם הוא אורגני, ולא כבד אווז, ולא עגל חלב, ורק ביצי חופש, והיה לך ולהם, לאוכלה. ויעש נח ככל אשר ציוותה אותו אלוהים, כן עשה.

ותאמר אלוהים לנח, בוא אתה וכל משפחתך הפטריאכלית והמטריאכלית אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני, בדור הזה. כי לימים עוד שבעה, ואני בימים הנשיים שלי, אני ממטירה ארבעים יום וארבעים לילה, וניקיתי בעצמי את כל היקום אשר עשיתי, למרות שגם אבא עוזר לפעמים. ויעש נח ככל אשר צווה התבקש, ונח בן שש מאות שנה, וקמים לכבודו באוטובוס.

ויבוא נח וכל החמולה אשר תיארנו אל התיבה, מפני מי המבול. מן הבהמה הטהורה, ומן הבהמה אשר אינה טהורה כולם טהורים ויש מקום לכולם. שניים באו אל התיבה, זכר ונקבה, זכר וזכר, נקבה ונקבה, זכר, נקבה, כאשר ביקשה ונימקה אלוהים את נח. בשש מאות שנה לחיי נח, בחודש השני, בשבע עשרה וכו', נבקעו כל מעיינות וגו', וארובות השמים נפתחו. ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. בעצם היום הזה בא נח וכו' אל התיבה, יד המה וכל החיות למינן: שחורות ולבנות, דתיות וחילוניות, פרוותיות ומגולחות, בריאות ונכות, מפיתוח או מקיפוח. ויבואו אל נח אל התיבה, שניים שניים מכל הבשר, וגם הירקות לא קופחו.

ויהי הרבה מאוד גשם, שמרווה את האדמה ועוזר לנו לחיות בהרמוניה עם הטבע. וירבו המים, וישאו את התיבה. וילך לישון לתקופה ארוכה כל בשר הרומש על הארץ, כל אשר נשמת רוח חיים באפם, קיבלו באהבה את גורלם והתמקמו מחדש במקום אחר, רחוק רחוק. ויישאר כך נח ואשר איתו בתיבה, בקומונה של אור. ויגברו המים, על הארץ שש מאות יום.

ותזכור אלוהים את נח, ויסתיים הגשם, ותזרח השמש הצוחקת מתוך העננים. ונראו ראשי ההרים. ויהי מקץ ארבעים יום, ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, וישלח את העורב הלבן, ויצא יצוא ושוב (כי לא רצה לבקש הוראות טיסה) , וישלח את היונה השחורה מאתו, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, ותשב אליו אל התיבה, כי אין לה חוש כיוון. ויוסיף לשלוח את היונה מדי פעם, ותתאמץ היונה, ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה רוקט בפיה. ויחר אפו של נוח ביונה, שכן אסור לקטוף פרחים מוגנים. וישלח את היונה, ולא יספה שוב אליו עוד. והי באחת ושש מאות שנה וכולי, חרבו המים מעל הארץ.