רואים עליי הכל, ואני לא מגלה

באמצע חלל גדול, מלא באנשים

אבל בעצם הכי ריק שאפשר

זה נפל עליי.

החוסר הבנה, התסכול, הכאב, השיגעון...השיגעון.

כלום לא נתפס. זה פשוט כואב. מחלחל עמוק לבפנים עד שהדבר היחידי שנראה הגיוני זה השיגעון.

והלמה. הלמה. "איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא". באמת שהם לא יכלו לסגור את הערב הזה יותר טוב.

אני טיפשה.

כי משמעויות זה גדול עליי. ומי אני בכלל שאנסה להבין.

אבל זה לא משנה

כי אני מתעסקת בקטנות.

מה שאני מנסה להסביר לעצמי, בעיקר לעצמי, ולכל מי ששואל, מונח לפניי.

אני לא במקום של להתמודד כי התפיסה שלי שונה, והלוואי ויכלתי לפרט אותה פה.

או בכלל במקום שירגיש לי נכון.

או בכלל למישהו שירגיש לי נכון.

יש סיבה לכל דבר

לזה אין לי תשובות.

אבל לשאלה שתלוייה מעליי כבר כ"כ הרבה זמן, יש לי תשובה.

לזכרו של מעוז לוטן

פלוגת איתן קרקל מרץ 08.