אני חושב שכבר שנה עברה מאז כתבתי את הפוסט הקודם שלי,
וגם לפני זה לא הייתי פעיל די הרבה זמן.
מעניין כמה אנשים עוד מנויים על הבלוג הזה, ועוד כמה בכלל זוכרים על מה היתה כל המהומה.
עיינתי היום בפוסטים שלי בעבר. הרוב היה מביך, חלק היה משעשע, חלק היה קצת עצוב, חלק היה מעניין.
בסופו של יום לא מחקתי, כי לטוב ולרע - אלו היו החיים שלי בשלב מסוים.
אני כמעט לא כותב יותר, והאמת שאני מצטער על זה. אני אוהב לכתוב. באיזשהו מקום זה מוטבע בי עמוק,
יש לי הנאה לצפות איך אני יוצר אותיות ומילים, משפטים ופסקאות והופך דף חלק למשהו שנעים לקרוא.
אני מניח שככה מרגישים רוב הכותבים. יצירתיות זה שם המשחק.
אז למה אני לא כותב ? אפשר להאשים את החיים שלקחו אותי למקומות קצת אחרים,
ואפשר להאשים את עצמי, שאני לא מפנה מספיק זמן לעשות את הדברים שאני אוהב.
ואם ניגע ספציפית בבלוג - אני חושב שבשלב מסוים הרגשתי שזה יותר מדי פתיחות לעולם.
היו הרבה דיונים על האם בלוג זה יומן אישי פרטי, או משהו שכותבים כדי שכולם יקראו.
אני ראיתי בזה בעיקר יומן אישי ופרטי, אבל לא הפריע לי שאנשים יקראו. להפך.
חשבתי שאולי דווקא אני אמצא חברים ראויים בעולם הזה, והפרסום באיזשהו מקום היה חלק ידוע ורצוי מהמשחק.
בדיעבד באמת קיבלתי כמה חברים ראויים, אבל לאורך זמן הרגשתי שיותר מדי אנשים יודעים על הבלוג,
אנשים שמכירים אותי אישית במציאות. עכשיו זה לא שיש לי כאלו סודות גדולים להסתיר,
אבל עדיין, כל הרעיון המקורי היה מקום שבו אני אכתוב את כל מה שאני מרגיש בלי צנזורה ובלי לחשוב על מה יגידו אחרים
ובשלב מסוים איבדתי את זה בכתיבה בבלוג שלי.
אז אולי אני אפתח בלוג חדש ? דף נקי ? מצד שני יש כאן אולי קוראים נאמנים מהעבר שחבל להפסיד...
ומצד שלישי - מי אמר שאני באמת אחזור לכתוב. נכון, אני כותב עכשיו, אבל זה לא אומר שום דבר על העתיד.
-
נו, ובטח אתם שואלים מה איתי, ויכול להיות שאתם לא שואלים בכלל.
אבל מה אכפת לי. אני כותב לדף נייר, ואני מחליט מה לספר ומה לא.
אז מצאתי אהבה, וגם התחתנתי איתה, מה שהיה קשה להאמין שיקרה בהסתכלות של הפוסטים שלי מהעבר.
אבל מסתבר שלפעמים יש גם הפתעות בחיים.
מעניין עם זה יהיה לכל החיים. ההורים שלי התגרשו אחרי 25 שנה ביחד.
לא מזמן שמעתי הרצאה שאומרת שהילדים שנולדים היום, יחיו 140 שנה בבריאות טובה,
ונשאלה השאלה מה זה יעשה ליחסים הזוגים - תארו לכם נישואים של 120 שנה ( נניח...)
אף אחד לא נועד לזה.
אבל הפסקה האחרונה היא יותר תהייה עתידית לא רלוונטית, אם אני חי את הרגע והעתיד הקרוב,
אז אני מאושר בזוגיות וזה חשוב כמובן מעין כמותו.
החלפתי עבודה, מי שקרא אותי זוכר שיקטרתי לא מעט בנושא.
אז אני עדיין מקטר, אבל כבר במקום אחר, וטוב שעזבתי כי אם הייתי נשאר במקום הקודם הייתי משתגע,
ועכשיו לפחות יש לי עוד קצת זמן עד שאני ארגיש אותו הדבר לגבי המקום הנוכחי.
במקום הקודם הייתי שמונה שנים. לא סביר לי שאני אשאר גם פה כל כך הרבה זמן,
אבל כמו שאומרים - נחייה ונראה.
בנתיים אני עדיין מקטר ( אולי זה טבע האדם ) ובודק אופציות...כל הזמן בודק אופציות.
במקום מסוים טוב כל הזמן לבדוק אופציות, מצד שני - זה גורר איתו תחושה קבועה של חוסר נוחות,
והרגשת חוסר ביטחון / חוסר שייכות.
בנתיים זה המצב שלי. לגבי העתיד, נראה.
ומה עוד קרה ? נו. בשנה קרו הרבה דברים, ממש המון. אבל זה בדיוק מזכיר לי שיחת נפש שניהלתי עם החבר הכי טוב
לפני הרבה שנים, ואמרתי לו שקל מאוד לאבד קשר, ושמאבדים קשר, אז פתאום העדכונים בין לבין נעשים הרבה יותר קצרים.
נניח שאני איתכם בקשר יום יומי - אז תשמעו מה אכלתי ואיך התלבטתי לאיפה לצאת ועל מה רבתי עם אישתי ואיך היה הסקס
( ששש...להרגע ביציע :))
ואת כל הדברים הקטנים שבעצם עושים את החיים. אני יכול לכתוב כל יום פוסט של על מאורעי אותו יום.
אבל שלא נמצאים בקשר שוטף, ומדברים פעם ב, אולי פעם בכמה חודשים או בשנה,
אז אין טעם להתחיל לחלוק את כל הדברים הקטנים. מתרכזים בדברים הגדולים.
מצד אחד זה טבעי - כי הדברים הגדולים חשובים. מצד שני לפעמים הדברים הקטנים חשובים לא פחות,
כי בעצם הם מרכיבים אותנו, והדברים הגדולים נובעים מתוכם.
אז שיודעים את הדברים הגדולים על מישהו ( התחתן, החליף עבודה ) יודעים רק חלק קטן מאוד מהתמונה.
והדברים הקטנים שלי מורכבים מהמון רגעים שונים, לפעמים עמוקים, לפעמים רדודים,
לפעמים משעשעים ולפעמים עצובים. זה מה שקראתם כאן שכתבתי הרבה - זה היה הדברים הקטנים שלי.
אולי אני אחזור לזה. אולי לא כאן. אולי במקום אחר. אולי בכלל אני אנסה לכתוב ספר או משהו
( אבל תמיד שאני מתחיל עם זה אני מבין עד כמה זה קשה, ועד כמה אני באמת מעריץ סופרים ואנשים שאני אוהב לקרוא -
כי זה באמת כל כך קשה לכתוב ברמה גבוהה )
טוב, אחרי שחשפתי מה עבר עלי, עכשיו תורכם...מה שלומכם ? מה השתנה אצלכם בכל הזמן שלא השתמענו ?
מקווה שהחיים שלכם דבש, כמו שאומרים בארץ נהדרת. שסה"כ עוברים עליכם ימים טובים ושככה ימשיך
( אופטימיות זה תמיד חשוב וזה דבר שלא השתנה אצלי לאורך השנים ...)
עדיין אוהב לבשל ( למרות שאני עוסק בזה קצת פחות היום, אבל אני חושב שלזה אני בטוח אחזור בעתיד, זו אהבה גדולה שלי ), עדיין אוהב לכתוב ולקרוא ( למרות שגם עם קריאה קצת הפסקתי, אבל אותה הערה לגבי בישול נכונה גם כאן...)
עדיין מעריץ של סיינפלד ( קניתי לאחרונה את המארז השלם - כדאי ! )
והיום גם מעריץ של "איש משפחה" ( מצחיק בטירוף בקטעים מסוימים ).
עדיין מנסה לשמור על רגישות, עדיין לא מאמין באלהים ( למרות שאחרי הלוויה שהייתי לאחרונה -
הרבה יותר נעים לחשוב שמישהו קרוב נמצא עכשיו במקום חם ונעים דמוי גן עדן, ולא מתחת לאדמה ).
עדיין אוהב מוסיקה, עדיין לא מנגן, עדיין לא מצייר ( למרות שרוצה לעסוק בשני האחרונים שציינתי )
חושב שהשלישיה של השנה באמריקן אידול יהיו הבחור הצעיר , הרוקיסט האוסטרלי והבחורה עם הקעוקעים.
יש לי פרופיל בפיסבוק, מושקע בבורסה ( ואכלתי הרבה מרור מהנפילות האחרונות ),
עדיין מחפש דירה ( שנהיה בעצם חיפוש בית, וכמו זוג צעיר ממוצע ההתלבטות התמידית בין בית בכפר לבין דירה יפה במרכז,
והמחירים...אוי המחירים...)
החבר הכי טוב נשאר החבר הכי טוב, גם החברים האחרים נשארו, ואפילו לשמחתי יש כמה שהצטרפו, וטוב שכך.
עדיין מרגיש שיש לי עוד הרבה לאן לצמוח, גם בתחום הזוגי , גם בתחום הקריירה, גם בעוד תחומים.
מעניין אם בסוף ייצא ממני מישהו.
כלומר ברור שייצא ממני מישהו - אני כבר מישהו, וכל אחד בעצם הוא מישהו מיוחד - כמאמר הפרסומת הידועה :-)
אבל אני מתכוון אם אני אצליח להגשים את הפוטנציאל שלי, ובניגוד לתובנות המשעממות של המורה בכיתות א'-ה'
שכותבות את זה בתעודה כמעט לכולם,
הפעם הכוונה היא להגשת הפוטנציאל בהשוואה למה שאני מצפה, לחלומות שלי, לרצונות שלי -
וזה המבחן האמיתי.
יהיה מעניין, אני חושב. מבולבלים ? גם אנחנו. ( גיא זהר. חמוד. וכמובן שאחלה חיקוי )
-
וואו.
ממש כתבתי פוסט שלם וארוך אחרי שנה...
מוזר לי. אני כבר לא מכיר את התחושה.