גשם של מחשבות

אני כותב את הקטע הזה, בלי ממש לדעת מה הוא יכיל. נחמד לדעת שאפשר לכתוב ככה, פשוט בלי לחשוב יותר,

להעביר מילים מהראש לדף, וליצור לאט לאט מילים, משפטים, פיסקאות.

איך סופרים עושים את זה? מצליחים לחבר את הפסקאות לעלילה, לבנות דרמות וקומדיות,

עליות וירידות, ולגרום לקורא להיות מרותק, לעקוב אחרי המילים שלהם אחרי זמן.

אני אולי מצליח לעשות את זה במשך כמה פסקאות, וגם זה בכשרון מוגבל למדי,

אבל מי שמצליח ממש לכתוב ספרים הערצתי נתונה לו.

אני כותב לכם מהעבודה. מצד אחד זה נחמד שיש זמן לכתוב בעבודה,

אני מניח שכל אחד היה רוצה שיהיה לו את הזמן לדברים הפרטיים שלו, האישיים - במשך העבודה.

זה כאילו לקבל כסף על לכתוב כאן או על לקרוא YNET וכו'.

מצד שני, הזמן הפנוי שיש לי בעבודות האחרונות הוא קצת יותר מדי לטעמי.

תגידו שאני מקטר, שאלו צרות של עשירים, להרוויח לא רע בכלל ולא לעבוד קשה.

ויש בזה משהו, ברור לי שזה עדיף על המצב של הרבה אחרים.

אבל אתם יודעים, אנחנו לא חיים את החיים ככה. לא חיים אותם בהשוואה לאחרים.

לפעמים עושים את זה כשהמצב שלנו רע ( בעיני עצמנו לפחות, סוביקטבית )

ואז אומרים לעצמנו "כן , אבל לפחות אני לא קטוע רגלים, שחיי בשבי האויב בצינוק של 2 מטר רבוע" ( וההגזמה בכוונה ).

אבל אנחנו רוב הזמן חיים את החיים שלנו, כפי שאנחנו רואים אותם, והבעיות שלנו הן בעיות

גם אם זה נדמה מאיזשהי נקודת מבט גלובלית השד לא כל כך נורא.

הייתי באיזשהו פורום לפני כמה שנים, אולי גם כתבתי עליו כאן בבלוג, למעשה אני די משוכנע שכתבתי עליו

אני פשוט עצלן מדי מכדי לחפש.

בקיצור הפורום היה משהו כזה רוחני, שבדרך כלל אני ממש לא מתחבר אליו, אבל התגלגלתי לשם,

וקשה להגיד שקיבלתי מזה המון תובנות, אבל המשפט המסכם שלהם הוא זה שנשאר איתי עד היום,

שלוש שנים אחרי - "החיים הם חסרי משמעות, וזה חסר משמעות שהם חסרי משמעות" ( המקור באנגלית, נשמע יותר טוב ).

הכוונה היא בדיוק מה שהזכרתי בפסקה הקודמת - מנוקדת מבט גלובלית, השד של הבעיות שלנו לא כל כך נורא.

למעשה, מנקודת מבט כל החיים שלנו הם די חסרי משמעות - לכן בוודאי החלטות שנראות לנו קריטיות כגון האם לטלפן

לבחור/ה אחרי דייט ראשון נחמד שהיה לנו או האם להתפטר ממקום עבודה ולעבור למקום עבודה אחר, או אפילו עם להתחתן או להתגרש - כל זה בראיה הקיומית זה חסר משמעות. ולכן, כפועל יוצא שזה חסר משמעות , ההחלטות שלנו צריכות להיות יותר פשוטות, יותר מהירות ובעיקר חסרות פחד, חסרות פחד מההשלכות, של "מה יגידו ההורים, מה יגידו החברים, מה יהיה".

במקום זה, במקום להתלבט ולפחד, מה שהפורום מציע זה לנסות לקבוע לעצמו איך יראה עתיד, ולהוביל אנשים

איתנו למקום החדש שאנחנו רוצים ליצור.

לא התכוונתי למכור לכם את הפורום, בעצם רק הזכרתי אותו כדי להרחיב מעט את הנקודה של שוליות

הבעיות שלנו בראייה אוביקטבית.

אבל, וכאן יש אבל גדול - רוב האנשים, כולל אני, לא מצליחים להתנתק. אנחנו חיים את החיים ובחיים שלנו

הדברים הקטנים האלו בראיה גלובלית בשבילנו הבעיות הללו הן אקוטיות, מהותיות ברמה כזו או אחרת.

אז בנושא העבודה, הייתי שמח אם היתה לי עבודה שבה היה לי פחות זמן להכנס ל YNET ,

ויותר משימות שמתאגרות אותי מקצועית, שגורמות לי לחשוב, שיובילו לאותו סיפוק שאני מחפש מהעבודה.

אולי אפילו קצת לחץ, אני חושב שאני עובד טוב בלחץ, אולי אפילו יותר מאחרים - אני מאוד רגוע מטבעי,

ויש לי נטיה לתפקד היטב ( טוב, לא שבנתיים נבחנתי במצבי לחץ היסטרים, אבל מהמעט שהיו קרובים,

ומהמעט שאני יודע על עצמי ).

מצד שלישי - מי רוצה עבודה שתעסיק אותו עד מעל הראש ? ואיפה החיים ? ואיפה לעשות מה שאתה אוהב באמת ?

תחביבים ? לבלות עם המשפחה ? עם חברים ? לקרוא ? לטייל ? לבשל ( במקרה שלי...) ?

אז כן, צריך למצוא את השילוב העדיין. אחד מהבוסים שלי לשעבר, כתב מאמר בשבחת החופש,

ועד כמה חשוב לשמור על עובדים , גם עובדים במסגרות לחוצות - שיעבדו בשעות שפויות,

שיקחו את ימי החופש שמגיעים להם וכו'.

זו בעיני ראייה נכונה, רק למצוא כזה מקום שמיישם בפועל את התורה הזו כהלכתה,

ושגם אני אהיה מרוצה בו - זה כנראה משימה לא פשוטה בכלל.

אני רואה את החבר הכי טוב שלי ( תודו, לא שמעתם עליו מזמן ), הוא עכשיו מעביר את מירב זמנו

עם התינוק החדש שנולד לו ( מזל טוב...).

הוא עובד מעין חצי משרה בשעות מאוד גמישות, בעבודה לא רעה. קשה להגיד שהוא מאושר מהעבודה,

הוא היה רוצה בעיקר הרבה יותר כסף ( כמו כולנו...) , כדי לאפשר נוחות בחיי המשפחה, ובטחון כלכלי בעתיד.

מצד שני, השעות שהוא מבלה עכשיו עם הילד שלו , הם priceless ( מזכיר לי את הפרסומות הגאוניות של מאסטרכארד

לפני כמה שנים, שבהם רואים מוצרים שונים עם תג מחיר, ואז נניח זוג מאוהב בשקיעה מחזיק ידים, והסיסמא שלהם

שיש דברים בחיים שם priceless , עבור כל השאר, יש מאסטרכארד...הנה לכם קישור לפרסומת כזו לדוגמא...היו סדרה שלמה

http://www.youtube.com/watch?v=WFNXwor69-U )

וזה מחזיר אותי לעוד סיפור ישן שגם אותו כבר העליתי בבלוג ( אני ממחזר חומרים בטירוף, אה?

אולי זה סימן שאני צריך חוויות חדשות...? )

הסיפור ( בקצרה , כי סביר להניח שאתם מכירים אותו...)

על העשיר והדייג, כשהעשיר בא לחופשה באיזה אי בודד כזה להרגע ולדוג בשלווה ,לקחת פסק זמן ולהנות,

הוא פוגש דייג עני ומנסה לשכנע אותו שכדאי לו לפתוח עסק למכירת דגים,

ולהשקיע, ולפתוח סניפים, ולהיות מנכל עולמי של חברת מכירת דגים,

ובסוף הדייג שואל אותו "ומה ייצא לי מכל זה ?"

והבחור העשיר עונה לו "מה זאת אומרת ? תוכל לבוא לאי בודד כזה ולהנות מחופשת דייג טובה..."

אז כן, כולנו נמצאים איפשהו באמצע, מחזיקים בעבודות יותר או פחות מספקות,

ובדילמה תמידית בין העבודה לחיים הפרטים.

לכן כל כך חשוב להנות מהעבודה. נכון, לא תמיד זה אפשרי, אולי זה אפילו בדרך כלל זה אפשרי,

אבל לפעמים זה כן אפשרי, וחוץ מזה, תמיד טוב שיש לאן לשאוף.

אז אני שואף למקום שאני אגיע בחיוך בבוקר, אוהב את האנשים שאני עובד איתם ואת מה שאני עושה,

ולפחות זה ישמור אותי באיזשהו איזון בתוך כל הדילמות הקיומיות האלו.

בעבודה הקודמת שלי אהבתי את רוב האנשים, אבל בסופו של דבר לא אהבתי את העבודה.

כאן אני לפעמים קצת יותר אוהב את העבודה, אבל אני קצת פחות אוהב את האנשים.

ובסופו של דבר, זו לא משרה שאני מאושר ממנה, וזה בעצם כל הסיפור.

אז יש לי פרייוולגיה, אני לא חייב להשאר כאן עד הפנסיה, ואני פחות או יותר חופשי לעזוב,

יש לי ידע ואופציות אחרות של עבודה, הבעיה היא כמובן, שגם בהן יש בעיות כאלו או אחרות,

ועוד טרם מצאתי את המשרה שהתאהבתי בה. בעצם אולי היו משרות כאלו, אבל לא התקבלתי אליהן,

ככה שזה לא נחשב.

לפעמים אני מפטז על להיות יורם ארבל, או נאדל ( הבחור שלקח שלשום את גמר ווימבלדון, במשחק שגם מי שלא חובב טניס ראוי שלפחות יראה את התקציר...) , זה לא שאני חושב שהם עובדים מעט או בקלות, למעשה אני בטוח שהם עובדים קשה מאוד,

אבל הם נהנים ממה שהם עושים ומקבלים על זה תמורה פיננסית לא רעה בכלל.

אז אולי בכל זאת כדאי לפרוש מהיי טק ולעבור לעסוק בבישול ? אולי שם יתמזל מזלי להרוויח לא רע,

ולבשל אני הרי אוהב.

אבל זהו, שגם את היי טק אני אוהב. אני לא מאלו שהגיעו לתחום בחיפוש אחר הזהב ( למרות שברור ולא אכחיש

כי אני אוהב להרוויח משכורת מתגמלת היטב וברור שהייתי שמח להרוויח כמה שיותר ) ,

אלא הגעתי מאהבת התחום ( נו, מיני חנון מגבעתיים, מה אתם כל כך מופתעים ).

אז אני ממשיך לחשוב על זה , ולחפש, ולקוות שמזלי יתמזל, כי אני יודע שזה לא קורה לכולם, למצוא משרה שאוהבים באמת,

ושגם תתגמל. ואני גם יודע שקשה למצוא, עובדה, מהון להון אני כבר מחפש די הרבה זמן אחריה וממש לא מוצא בקלות.

מצד שני, התקווה שמחזיקה אותנו בכל כך הרבה תחומים בחיים - מה היינו עושים בלי תקווה...

אולי שאני אסיים לכתוב את הפוסט הזה תהיה לי פתאום פניה מתאימה בדואר ?

אולי הטלפון למשרה הנחשקת יגיע עוד היום ?

אני לא פאסיבי, אני מחפש באופן אקטיבי, גם עם לא בנחרצות, וזה מה שמחזיק את התקווה.

והתקווה הזו, התקווה הזו נותנת לי אנרגיות כמעט אין סופיות, אבל כאלו שלפעמים נחלשות בעוצמתן - עד שיגמר.