גשם של מחשבות

שלומות לדורשי שלומי.

שוב בישראל, בביצה המוכרת, אין הרבה חדש לכאן או לכאן,

שינוי באוויר, אבל לא ברור איזה והאם לטובה.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, הכתיבה על שינוים עוד תבוא, בשלב כזה או אחר,

בנתיים כל עוד לא ברור לי  מה קורה אם בכלל, אני שומר את הקלפים לעצמי,

זה הכי בטוח, כאילו החיים מסביב הם משחק פוקר,

רק עוד לא הבנתי מול מי אני משחק, ומה בעצם המטרה.

ובנסיבות האלו שבהם לא בטוח שישתנה משהו כלל, ולא בטוח שאני בכלל במשחק הנכון - עדיף ככה.

אבל למה לבלבל את עצמי ואותכם, באתי לכתוב היום על האהבה.

בדיוק עכשיו סיימתי לקרוא את "יסמין" של אלי עמיר ( אותו אחד שכתב את "תרנגול כפרות", למי שלא קורא חוץ מספרי חובה בתיכון...:-)). הספר מרתק , הוא מציג מעין סיפור אהבה בלתי אפשרי בין ישראלי צבר לפלסטינאית גאה, בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, שאחרי הכיבוש ואיחוד ירושלים ( איחוד בעינינו, בעיני הפלשתינאים זה היה ועודנו כיבוש, והספר מציג יפה את המגוון המורכב של הסכסוך בין העמים, ומראה שאין צדק אחד, אין אמת מוחלטת, ופשרה היא הפתרון היחיד האפשרי, אם יש כזה בכלל )

אבל לא באתי לכתוב כאן על פוליטיקה, מי שיחפש בבלוג הזה ימצא פוסטים כאלו, ודעותי אינן סוד.

הספר מציג כל מיני סיפורי אהבה, מסוגים שונים. יש את האהבה שהיא מרכז הסיפור בסופו של דבר, בין הניגודים הבלתי אפשרים

של בחורה פלסטינאית, מלאת גאווה לאומית ודעות ניציות, ובחור ישראלי, שאומנם אם היה צריך לשייך לו שיוך פוליטי הייתי מציב אותו בשמאל המפה, אבל עדיין , ישראלי צבר, עובד בשירות הממשלה, וציוני בהחלט.

האם באמת יש אהבה שהיא בלתי אפשרית? אם הם היו עוברים לגור ביחד בשוויץ נניח, בלי כל המסביב,

האם זה פתרון לא מתקבל על הדעת ? קשה לי למקם את עצמי במצב כזה,

כשהייתי באתרי הכרויות יש באחדים מהם שאלה "האם היית מוכן לעבור מקום מגורים עבור אהבה".

ברוב המקרים מילאתי כן בתשובה. אם יום אחד אני אפגוש את האהבה הבוערת שספרים נכתבו עליה,

ומשוררים פיארו אותה, ואנשים נהרגו עבורה - אם אפגוש בה, אלך עד קצה העולם כדי למלא את ליבי

באותו אושר קסום עם בחירת ליבי.

אבל השאלה אם החיים הם כאלו. האם אנחנו עושים אותם כאלו. האם באמת אנחנו פוגשים כאלו אהבות,

או שאהבות כאלו נמצאות רק בין דפי הספרים, בין המילים, אצל רומנטיקנים נכחדים.

אני בטוח שהתשובה היא סובייקטבית, אבל אותי מטרידה התשובה שלי, כי אני לא סגור עליה. ביאליק שאל היכן האהבה,

ואני לא יכול להגיד שלא מצאתי אהבה, שאני לא מקבל אהבה. אני כן, אני יודע שכן.

אבל, וכאן אנו מגיעים לנקודה הראשונית ביותר, שממנה מתחיל העולם לסוב -

השאלה מה זו בכלל אהבה, האם אפשר לקמט אותה, האם אפשר להשוות בין אהבות,

האם זה נכון לשפוט אותן, לשים נקודות זכות וחובה, לנסות להגדיר בדיוק מה אנחנו מחפשים,

בלי שבעצם אנחנו באמת יודעים אם זה קיים, ואיך להגדיר את זה.

הספר מציג עוד כמה סיפורי אהבה, וכל אחד מדגים סוג של זוגיות אחרת. יש את הזוגיות בין ההורים המבוגרים,

שכמו הרבה מערכות זוגיות שאנחנו רואים מסביב, כבר אין בה את התשוקה והלהט, יש בה בעיקר המון הערכה הדדית

וחום כלפי השני. זה סוג של אהבה שלא נופל בדבר מהאהבה צעירה ומלאת תשוקה, זה פשוט אהבה שונה.

יש את הזוגיות בין הגיבור לאהבה שלא הצליח להתחייב אליה והיא נפרדה ממנו כבר בהתחלה -

מאיפה לאנשים יש את האמון והכוח להיות מסוגלים להתחייב לחיים שלמים לבן זוג ? היא היתה מוכנה , ורצתה אותו, הוא כנראה שלא הרגיש את אותו להט פנימי, או שאולי לא היה מוכן נפשית. ומה השתנה בו , או בזוגיות שאחר כך כן היה מוכן ?

השינוי חל בו? בזוגיות? באהבה שהוא קיבל מבת הזוג? אולי כל התשובות נכונות ?

יש את הזוגיות בין האח של הגיבור לבחורה גויה, שרק ממתינה לו שיגיד שהוא רוצה,

ובסופו של דבר אני חושב שגם עושה רושם שהוא רוצה, אבל לוקח לו המון זמן ולבטים להחליט,

כאילו הוא בונה בתוכו את ההסכמה והמוכנות לצעד של מחויבות. האם זה באמת דברים שאנחנו

עושים באופן מודע ? בונים את המוכנות הזו? זה לא תוצאה ישירה של רגש טהור כלפי האהבה? או שאולי אני תמים ( בטוח שאני תמים...)

בלי קשר לכל הספר הזה, אני קורא לא פעם את הפורומים השונים באינטרנט שדנים

באהבה וזוגיות, ומגלה את שלל הסיפורים ושלל מערכות היחסים שנרקמות בין אנשים,

וזה מוזר לי, כי בכל פעם אני מגלה עד כמה אנשים מסוגלים להפתיע אותי,

בעוצמת הרגשות שלהם, בצעדים שהם נוקטים בחיים, בשנאה, בטיפשות, באהבה,

בתשוקה לזוגיות.

ואני לא יוצא דופן מהמעגל הזה, אני ממש בתוכו כמו כולם, רק עושה רושם שאני יותר מדי מודע לדברים שקורים

מסביבי, ומרוב שאני מודע - אני לא סגור על כלום, וציניות כובשת את מקומה של התמימות.

אומרים שטיפשים מאושרים כי הם בכלל לא בטווח ההכרה של הצרות בהם נתקלים חכמים,

זה בדיוק ככה. רק הבעיה היחידה שאני בכלל לא בטוח שכדאי להיות חכם, הרבה יותר פשוט לפעמים

ואולי אפילו הרבה יותר אנושי, להיות טיפש לפעמים, ולהיות ממאושרים ממה שיש.

חוויתי אהבה מהסוג של חום חיבה והערכה - ואולי זו מהות אהבה. לגבי הסוג האחר של אהבה, לא בטוח שחוויתי

( ויש כאלו שיגידו שאם אני לא משכונע אז כנראה שלא חוויתי, בדומה לאורגזמה נשית :-)) ולא יודע עם אחווה אי פעם,

אולי זה קיים אצלי רק בראש, ולא תהיה אף פעם נסיכה מושלמת שתתלבש על אותה פנטזיה.

ומה אהיה אם אתחייב למישהי ואז תבוא אותה פנטזיה ? אה. אבל אתם יודעים מה, אני חשוב שכשנגיע לגשר

נחצה אותו. הרי זו בדיוק הסיבה שכל כך הרבה זוגות מתגרשים היום, כי אין תאימות לפנטזיה שהיתה להם בראש,

או לחילופין מגיעה פנטזיה חדשה שמוחקת את הכל.

זה לא שאני תומך או מצדיק את אחוז הגירושין הגבוהה היום, זה פשוט ככה.

פעם אנשים היו מתחתנים בגיל 17 בשידוך עיוור, והיו נשארים ביחד כל החייים,

ואני בטוח שהיו שם קשרים אומללים, אבל אני גם בטוח עוד יותר שהיו שם הרבה קשרים מאושרים.

ופה אנחנו צריכים להכנס להגדרה של אושר, שגם היא לא בדיוק ברורה לי ברגעים מסוימים,

וגם היא סובייקטבית לחלוטין.

ואם אני צריך ללמוד מהחיים האמיתיים , אני רק יותר מבולבל, כי אני רואה סביבי דוגמאות להכל,

לבגידה, לאהבה שהיא לא אהבה אמיתית, לאהבת אמת, לזוגיות שמתפוררת מתחת לפני השטח,

לזוגיות שהיא חזקה מתחת לפני השטח. לזוגיות שמשתנה עם השנים,

לפרידה, לחזרה, לחיפושים בלתי נדלים - הכל קיים ושם.

אני לא מאמין שלכל אדם יש רק "מכסה" אחד. יש מספר אנשים שיכולים לעשות אותכם מאושרים.

אני מסכים שזה מאוד מורכב ובעייתי למצוא אותם, ואני גם מסכים שאם מוצאים אחד אסור לוותר עליו בקלות.

מצד שני, אני באמת חושב שיש כל כך הרבה אופציות, שבטוח אנחנו מפספסים כמה מכסים מתאימים בדרך,

שאנחנו מתחייבים למכסה מסוים. ואולי דווקא עם מכסה אחר היה לנו אפילו יותר טוב?

אי אפשר לדעת לאן יקחו אותנו החיים. בין המשפטים האהובים עלי זה שהחיים חזקים מהכל,

( נו, והחיים זה מה שקורה לנו בזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן תוכניות לגביהם...)

אבל בדיוק תרבות השפע הזו, היא זו שמונעת מאיתנו את הזוגיות המאושרת של פעם.

כי מרוב שפע, והשפע קיים באינטרנט, בטלוויזיה, ובוודאי ברחובות -

תפסת מרובה לא תפסת.

אני לא אגיד לכם איך מסתיים הספר, כדי לא להרוס, ובמילא מי שלא קרא זה לא ידבר אליו.

אבל מה שכן, מעבר לרקע הפוליטי שלו, הספר השאיר אותי בסוף עם שאלה גדולה לגבי טיב כוחה של אהבה,

שאלה שמקננת בי כל הזמן במקום מסוים , ופתאום התעצמה לה.

-

אל תנסו לענות לי. כלומר אני בטוח שמי שקרא עד כאן, יש לו מה להגיב, ומוזמן בחפץ לב לעשות כאן,

אשמח כתמיד לקרוא את דעותיכם.

אבל עוד לפני שתתחילו אני כבר אגיב לכולכם באמירה שזה אולי אחד הנושאים הכי סובייקטבים בעולם,

ומה שנכון עבורי לא נכון עבור אחר ולהפך. כל אחד והתשובות האישיות שלו, ויכול להיות שהרבה אנשים

לא מוצאים תשובות מוחלטות לעולם, אני יודע שאני בגיל 28 עוד לא רואה את האור בקצה המנהרה.

אולי זה יבוא אלי מחר בבוקר כמו רעם ביום בהיר ( ושאני כותב את זה אני מרגיש כמו הדתיים חדורי האמונה שהמשיח עומד להגיע מחר בבוקר...), ואולי זה לא יבוא אלי אף פעם. מי יודע.

אני מקווה שלפחות אצלכם , תהיו אשר תהיו, יש תשובות אישיות קצת יותר מוחלטות.

ולמי שכל הפוסט הזה בעיניו היה גיבוב של דברים חסרי טעם...למה קראתם?:-)

( לא שאני חושב שכתבתי דברים חסרי טעם, פשוט הפוסט הזה נכתב בלי פואנטה מסוימת,

  בשעה מאוד מאוחרת בלילה, כשאני במצב רוח פילוספי משהו, וזה בדיוק הנסיבות בהם אני יכול ללהג

  ולכתוב פוסטים ארוכים שלא ידברו לכל אחד, ואולי לא לאף אחד. אבל היי, זה הבלוג שלי, זכותי :-))

בכל מקרה, הספר ממומלץ, ולו כדי לקבל איזשהי זווית ראיה שונה על הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים,

שלא לדבר על סיפורי האהבה :-)

מאז שחזרתי מהטיול אני ממשיך לשמור על המומנטום , ולקרוא ספרים, ואני אוהב את זה שאני קורא,

את זה שחזרתי לזה, את זה ששוב אני חוקר עולמות שאין להם תחליף. העולם שלי כשאני קורא ספר טוב ונכנס לתוכו,

זה יותר טוב מכל סרט קולנוע שראיתי עד היום.

היתה לי שבת חורפית, עם קניות בטיב טעם, שתי כוסות מרק, הכנת תבשיל קציצות חם,

מזגן מחמם, סוודרים, ספר מצוין, מוזיקה נהדרת ( וכל הערב התנגנו אצלי החיפושיות ברקע, אם כבר מדברים על קלאסיקה...)

בחוץ גשם וסערות - קלאסיקה במיטבה לילה חורפי, חסרה את ההתכרבלות הזוגית,

אבל לא ניתן לזה לקלקל לי - ואם אני אתחיל שוב עכשיו לדבר על זה, אז בעצם אני חוזר מחדש על תוכן הפוסט הזה,

וחוזר חלילה.

אני אחסוך ממכם את זה...

לילה מקסים שיהיה, מלא חום, אהבה וחלומות מתוקים מפז.