מותר לעשן

חוק בלתי כתוב בישראל הוא שאם ברצונך לדעת לאיזו שכבה סוציו-אקונומית שייך האיזור בו אתה גר, עליך רק להביט על שמות הרחובות ומייד תדע, אם אתה גר ב"הצדף" פינת "אלמוג" מצבך אמיד עם סיכויים גבוהים לנובו-ריש. אם אתה גר ברחוב ששמו מתחיל ב"באבא", "הרבי", "הצדיק" ודומיו אז סיכוי סביר שאתה היחיד ברחוב עם מחשב, מניאק.

לשכונה שלי קראו "הרב פרוג" והיא הייתה באיזור הלא סימפטי של רמת גן (תאמינו או לא, יש לרמת גן איזור לא סימפטי, אנשים נוטים לשכוח שגם עמידר וגם פרדס-כץ הן שכונות של רמת גן ושרחוב סלמה וכפר שלם הם שכנים צמודים שלה) וכל פעם שאני שומע את "כמה יוסי" אני מזדהה. גדלנו מקללים ברוסית, ערבית, יידיש, מרוקאית והכל ביחד, בלי יכולת (בתור ילד) להבדיל בין שפה לשפה, צימודים כמו בינת-אל-חויובה או כוסאמו-בלאת סימנו את ילדותי חסרת הגבולות הלשוניים, כולנו אכלנו שניצל וג'חנון וגפילטע פיש. היינו אני, שני בני הדודים שלי והחבר הכי טוב שלהם.

ביחד עבדנו בחלוקת עיתונים (פעם זה היה מקצוע, מוכר עיתונים, היו חנויות שמכרו רק עיתונים), ביחד התחלנו להעביר פתקים מכל מיני מקומות לבר הספורטאים (תחנת ההימורים) בפינה תמורת כסף קטן. היינו מעבירים מעטפות סגורות מכל מיני מקומות למקומות אחרים, הכסף הגדול היה כשהיינו מעבירים על האופניים סמים בשביל המבוגרים, אף שוטר לא יחשוב לחפש על ילד וכבר בגיל 14 ראיתי איך נראים קוק והרואין. ותמיד זה היה ביחד.

רק ביחד. עד גיל 15 ידעתי תמיד שאני מסוגל לנסוע לחור הכי קטן וטפשי בארץ, לנעול את עצמי לבד בחדר קטן, וברגע שאני אתחיל מכות עם מישהו יהיו לי שלושה אנשים לתת לי גב. אני הייתי אחראי לתירוצים שלנו ולתוכניות שלנו, דרור היה אחראי לארגן בנות לכל מקום מכל מקום, דני ואלי היו אחראים לריב עם השכנים ועם עוברים ושבים שהתעצבנו עלינו.

כולנו עשינו שטויות, כולנו. שום דבר רציני, מכות עם כל מיני אנשים, סמים קלים, שומדבר רציני, אבל כולנו ידענו שנהיה משפחת עבריינים כשנגדל.

את המכה הראשונה לפנים קיבלתי בגיל 17, כשדני נכנס לכלא, הוא דקר שלושה אנשים בתיכון בגוש דן וישב שנה וחצי. במהלך התקופה הזו הוא נאלץ לדקור עוד בנאדם בריב בפנים. בערך אז הבנתי שאילו לא החיים בשבילי.

המכה השנייה, שהצליחה לזעזע גם את דרור הייתה הרבה יותר כואבת והרבה יותר לפנים, אותו דני, יותר מבוגר, יותר חכם, יותר רציני, הרבה יותר עבריין, נעמד ברמזור בגלילות וחיכה לירוק לפנייה שמאלה לכיוון איילון, קטנוע נצמד לרכב שלו ומישהו רוקן לו חמישה כדורים לתוך הפנים.

המשטרה מעולם לא תפסה את הרוצח.

אלי לא הפנים אף אחת מהמכות, בכל פעם שאני קורא על סכסוך עבריינים אני מצפה לקרוא שירו בו. יום אחד זה יקרה, אני לא מקווה לזה ולא מאחל לו את זה, הוא עדיין חבר טוב, אבל ככה הדברים האלה נגמרים. He who lives by the sword וכו'.

האזכרה ממש אוטוטו.

הגהה : לי פורטיס (החברה הטרייה בצוות ברטו)