"אבל תביא סיגריה, יא חרא" הכלב בן כלב הזה מבקש ממני, חיוך מכוער על פניו חרושות הצלקות. "תעוף מפה" צעקתי ובעטתי בו חזק בבטן, בעיטה שהרימה אותו באוויר לשתי שניות, הוא נפל על הרצפה מקופל לשניים, חומר בלתי מזוהה נוטף מפיו, בעטתי בו שוב, בראש, ושוב, והחלקתי. שוכב על הרצפה המום, מסתכל מלמטה על החדר הענק, שנדמה שהולך וסוגר עליי ונהיה יותר ויותר קטן ודחוק ולחוץ, האוויר נשאב ממנו בלחץ וכאילו עוד רגע לא יישאר אוויר, אני מתנשף בכבדות ונבהל מהצליל שהריאות שלי עושות, יש לי דם על הידיים והמחשבה היחידה שאני מסוגל לחשוב זה שאני חייב לשטוף ממני את הדם או שלא ישחררו אותי אף פעם מהכלא, אני מתנדנד על הברכיים ומנסה לדחוף את עצמי מהרצפה, אם אני רק אצליח לעמוד אולי אני אוכל ללכת ואז לרוץ, לברוח, לצאת מהמקום הזה, מהסרט הרע הזה, מהחיים האלה. דיוויד דוחף אותי אחורה כשאני מנסה להתרומם, כורע מעליי ומוריד לי סטירה, אני מרגיש שהלחי שלי כל כך אדומה שהיא עומדת להתפוצץ הוא צועק עליי משהו. אני מראה לו את העטיפה הריקה, שיעזוב אותי, שיילך מפה וייתן לי למות, הוא חוטף את העטיפה מהיד שלי ומחייך חיוך שחוצה את הפנים שלו לשניים, חיוך רע, חיוך מגעיל, חיוך חורש מזימות, אני מביט בפנים המגחכות שלו ומתחשק לי לשבור אותם לשניים אבל אני לא מסוגל לזוז או לדבר, אני עוצם את העיניים וההכרה שלי מזדחלת לבור חשוך בהקלת תודה.
החדר זז, התקרה עולה ויורדת, הקירות זזים, רגע אחד החדר גדול, רגע אחד הוא קטן, זה הדבר הכי מצחיק בעולם, אני מרים את היד שלי והיא נראית כמו יד של שלד. העשן מתערבל בחדר בצורות פסיכדליות, המוזיקה מציקה לי ואני מחפש לסגור אותה, או להוריד ווליום ופתאום אני קולט שהרעש הזה זה דיוויד צוחק, אני רוצה לשאול מה כל כך מצחיק אבל לא זוכר איך אומרים מצחיק וכשאני מנסה לחשוב על המילה אני רק מסתבך עד שאני מגיע למסקנה שאני כנראה התבלבלתי וזאת לא המילה הנכונה ואין כזאת מילה בכלל, שורה של גמדים קטנים חוצה בתהלוכה את החדר ואני מזהה את אוסף הבובות-ביצי-קינדר של דיוויד, הם חוגגים איזה יום שנה למשהו, אולי המצאת השוקולד, אולי המצאת ביצת הפלסטיק, יש להם שלטים אבל הם נורא קטנים, אולי אני אתכופף לקרוא את השלט ? כשאני מתכופף קדימה אני דורך על משהו שצועק "אאוץ'", על השלט הכי גדול כתוב "עשר שנים למותו, מדליקים נר לטוב-טוב" וזה גורם לי לקמט את המצח, הוא מרגיש רטוב, אולי מים נכנסים עליי מהתקרה, אני מנגב את המצח עם היד ופתאום הכלב לידי אומר "מילא דרכת עליי קודם, לפחות תדליק לנו סיגריה ?" אני שונא כאלה חבר'ה, הוא ידע שאין לו סיגריות וידע שהוא מעשן, למה הוא לא קנה בדרך לפה ? "שתוק יא קיבוצניק, שום סיגריה לא תראה ממני" אני משיב לו ומסובב את הראש כשהמניאק מנסה לנשוך אותי, אני מביא לו סטירה והוא מנסה לנשוך את היד שסטרה לו. אני עוצר לרגע לחשוב אם יש כזה פתגם והוא מוציא את הלשון ומסתכל עליי, מחייך. חוצפן מזויין, אני אהרוג אותו אם הוא לא יעזוב אותי. רק שלא ידבר אליי והכל יהיה בסדר.
אני נכנס לחדר שלו, המקום מבולגן לחלוטין, בפינה יש מזרן ענק שנראה מתגעגע לימיו הטובים בבית זונות כלשהוא, באמצע החדר תלוי ערסל גדול שלא קשור לכלום, על הקירות יש יריעות משי צבועות בצבעים פסיכדליים מכוערים בשילובים זוועתיים, לכל המקום יש ריח זרע חזק משולב בריח של קטורת, הבנאדם ברח ישר משנות הששים ויש לי הרגשה שגם שם לא מתגעגעים אליו. אני לוקח ממנו את העטיפה ומוצא לעצמי מקום נורמלי לשבת, פוף גדול וסגול שנראה כמעט נקי ובערך שנה אחרי חדש, לידי זרוקה בובה ענקית של כלב שרואים שאיזה ילד סאדיסט התעלל בה, זה קצת מזכיר לי את הפאב ההוא שהייתי הולך אליו פעם "הכלב המעשן", בזמנו כל תל אביב הייתה מלאה בגרפיטים של "למה מה מעשן הכלב ?", מדגדג לי המצח בטירוף אז אני מגרד כמה דקות, רק זה מה שחסר לי, להביא איתי את הגירוד לסרט שיתחיל עוד רגע, פתאום אני מרגיש רטוב על הקצה של האצבע, דם. כנראה היה לי שם פצע, נו שוין, העיקר שלא מגרד. אני משעין את הראש אחורה וסופר דפיקות לב בציפייה שהסם יתחיל להשפיע.
"שומע אחי, לדיוויד יש בבית ל.ס.ד סוף הדרך, מתאים לך לקפוץ אליו להרים איזו הפקה ?"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
