בשעה תשע וחמישה עזבו המשקיפים את כלא יריחו, בתשע עשרים וחמש הקיפו כוחות צה"ל את הכלא, בחדשות הראו תמונה של צה"ל פורץ פנימה, בתמונה של הכלא הקיפו בעיגול את אחמד, יושב על כסא ומביט מהחלון, בידו הימנית סיגריה, לשנייה הזדהיתי איתו כל כך שממש כאב לי בשבילו.
בלי לצחוק, אני כל כך יכול לראות את עצמי במקומו, אחמד סאדהת הזה, אני ממש יכול לדמיין איך זה קורה.
תשע ושש דקות, הסוהר פותח את התא שלי, אני והוא מחליפים דאחקות.
תשע ועשרה, אני והחבר'ה שיוצאים איתי ממלאים טופס טיולים ומקבלים את הציוד שלנו.
תשע ורבע, אני מביט לאופק, ענן אבק מסמן את הטנקים המתקרבים, אני מציץ בשעון ואומר "יאללה, סיגריה וזזנו".
לנו, אני ואחמד, אנשי ה"סיגריה וזזנו", יש ראייה אחרת על הזמן, תמיד יש זמן ל"סיגריה וזזנו", "סיגריה וזזנו" זו דרך חיים.
היא אף פעם לא סיגריה אחת, היא תמיד תהיה לפחות שתיים, לפעמים היא תימשך עשרים דקות, לפעמים שעה.
אני מוריד חבר מתחת לבית שלו, השיחה ביננו נעימה ומעניינת לשנינו, שנינו לא ממש רוצים לסגור את הערב אבל מוכרחים, כבר ארבע בבוקר ומחר צריך לקום מוקדם, אין באמת זמן לשבת איפשהוא, אין לגיטימציה לעלות אליו, אז מה נעשה ? "סגריה וזזתי", ברבע לחמש הוא עולה הביתה, ככה זה, זו מהות "סיגריה וזזנו", שהיא בעצם "סגריה כי לא ממש רוצים לזוז", סיגריה שהיא המאמץ האחרון שלנו לדחות את הקץ הבלתי נמנע, שאגתנו האחרונה אל מול החושך.
גם עכשיו אני יושב מול המסך של המחשב, חושב לעצמי "האם הבהרתי את עצמי כדי הצורך ? להוסיף עוד משהו לפוסט הזה ?" ואני לא יודע, אני לא מצליח להחליט. אני מדליק סיגריה כדי לחשוב על זה עוד קצת וחושב לעצמי בראש את המקבילה האינטרנטית ל"סיגריה וזזנו".
"יאללה, סיגריה ופיבלשנו".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
