מותר לעשן

אתמול היה לי אחד מהימים הכיפיים של השנה, פשוט יום מדהים.

הוא התחיל בשדרוג ברמה עולמית לעסק הארטיקים שלי, דוגמנית ארטיקים מהליגה הראשונה הצטרפה למסע המכירות שלי.
הדוגמנית, בלונדינית לוהטת ואנרגטית בת חמש העונה לשם עדי וקרובה אליי בקשר דם די קרוב וקשר טלפתי צמוד, נחתה עליי בהפתעה, באיזור שמונה לפנות בוקר התקשרה אליי אמא שלה (דודה שלי) וביקשה להאציל עליי (מלשון "לי קאו, תציל אותי") את הקטנטונת, מכיוון שהשעה הייתה שמונה לפנות בוקר הסכמתי בלי וויכוח וחזרתי לישון, מיותר לציין שהשיחה כולה נשכחה ממני תוך נחירה וחצי, עד שבשעה עשר קפצה הילדה אל תוך מיטתי.

עדי ואני היינו מבלים ביחד לא מעט פעם, כשהיא הייתה בת שנתיים הייתי האחראי העיקרי לשעות אחה"צ שלה, הייתי אוסף אותה מהגן, לוקח אותי אליי ושם היינו משתוללים (מתגלגלים, מתבלבלים וכו') עד שהייתי נופל שדוד לרגלי הספה והיא הייתה משתלטת על הדיוידי ושמה את "ספר הג'ונגל", אז הייתה לי הפסקה קטנה לנוח עד שהיו מגיעים הפילים להציק למוגלי, זה היה הסימן של פלוגות הגיוס לזנק עליי מהספה ולגייס אותי בכפייה למיליציית הפילים המאולתרת של עדי, אחרי שלושה סיבובים של "הולכים כמו פילים" בסלון, היו באים לקחת אותה ואני הייתי מתפנה להתארגן לעבודת הלילה שלי.

בדרך כלל כשעדי ישנה אצלי, אנחנו מתעוררים בבוקר ומשתוללים במיטה, והבוקר הזה לא יצא מהכלל. וכשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון אליה, עדי אף פעם לא מצאה לנכון לחכות עד שאני אתעורר כדי להתחיל את ההשתוללות ואדם שמסוגל להמשיך לישון כשפצצת האנרגיה הזאת קופצת על מיטתו ומיידה בו כריות תוך שירת "קום כבר קום כבר בוקר קום כבר" זכאי לתואר המצער גוויה.

השתוללנו במיטה, סידרנו אחרינו, אכלנו ארוחת בוקר שכללה חביתת פטריות ובצל מצדי וסנדוויץ' עם שוקולד מצידה, ארזנו צידה לדרך ויצאנו למכור ארטיקים.

כשעדי הבינה מה אנחנו הולכים לעשות היא הייתה בשוק טוטאלי, היא ניסתה להסביר לי שמוכרי ארטיקים צריכים להיות גדולים, שעירים ולנום במערות בחורף ואני ניסיתי להסביר לה את ההבדל בין מוכר ארטיקים לדוב, גם אחרי שהיא השלימה עם העובדה שאנחנו עומדים למכור ארטיקים היו לה בעיות קשות להאמין שמחכה לנו ארגז ארטיקים ענק בטיילת והתרצתה רק אחרי שהבטחתי לה בפעם השלישית שהיא יכולה לאכול כמה ארטיקים שהיא רוצה (לא תחסום שור בדישו וכו').

למרות כל המתנבאים לגשם השמים היו נקיים מעננים ושמש נעימה צבעה בצהוב את הרחובות, אומנם לא היה חם אבל גם לא היה קר והייתי אופטימי מאוד לגבי סיכויי, אפילו כשאספנו את הארגז שלנו רק כדי לגלות שחוף הים די ריק.
עדי התבאסה קצת בהתחלה אבל עודדתי את רוחה בארטיק שוקו-בננה ויד-ביד יצאנו לשוטט בין התיכונים של תל אביב.

רשמו לעצמכם חוק זהב, בכל יום חופש פתאומי שבו מפילים על ההורים את ילדיהם בהפתעה תוכלו לעשות הון עתק מארטיקים, ההורה לוקח את הילד חסר-החשק להצביע איתו, מנסה ללמד אותו על דמוקרטיה ומפלגות והילד (שאין צורך ללמד אותו דבר על סרבנות פוליטית) מוכר את שתיקתו תמורת ארטיק מהדוד החביב והילדה החמודה שאיתו. דווקא פה גיליתי איזה מזל שעדי הייתה איתי, אף פקח לא היה אכזר מספיק כדי להחרים את הארגז שלי אחרי שהיא הסבירה לו שאנחנו רק נותנים ארטיקים לילדים ושני הפקחים שניסו הסתפקו באזהרה ידידותית לזוז למקום אחר, המראה שלה צועדת ברחוב עם ארטיק ביד ועננת שיער בלונדיני מסביבה (וצועקת "ארטיק ! ארטיק !" כשאני מרשה לה) שבר לבבות של הורים רבים שמצאו עצמם פותחים ארנק אל מול החיוך הרחב שלה.

בשעה ארבע הגענו ל"כיכר הדמוקרטיה" עייפים ומרוצים, עם ארגז ללא ארטיקים ומלוא הכיס מזומן.
פיצה לי ופלאפל לקטנה ואוטובוס הביתה.
הספקנו אפילו לראות קינג קונג ואז אספו אותה ונגמר.

בגדול אני די מרוצה מתוצאות הבחירות, המפלגה שלי שוב לא עברה את אחוז החסימה אבל לא אכפת לי, הייתה לי את הפריבילגיה להצביע למשו שאני באמת מאמין בו וזה מה שחשוב. מישהו שם למעלה כנראה קרא את הפוסט שבו אני מתמרמר נגד המפלגות הגדולות ומביע אמונה בדמוקרטיה של המון מפלגות קטנות, הכיטוב ככה.