אני מתיישב לראות את שני הפרקים הראשונים בעונה השנייה של "עקרות בית נואשות" כשהיא מתקשרת.
"את באה היום ? יש עקרות בית נואשות !"
"לא, אני עובדת, אני אבוא אליך מחר"
(דפדוף מהיר ברשימת התוכניות למחר של "יס")
"וואללה, יש שידור חוזר של שני הפרקים מחר בשבע"
"מעולה, אז תראה איתי עוד פעם ?"
"עזבי, אני אחכה למחר ואראה איתך בפעם הראשונה"
"תודה חמוד" ומנתקת.
אני מת לראות את הפרקים האלה, כל הזונות מסביבי שראו אותם באינטרנט אומרים לי שאילו פרקים מעולים, וככה באינסטינקט הבטחתי לה לחכות.
ופתאום אני מרגיש הרגשה כזאת בלב, הרגשה שקצת שכחתי.
"קח, הבאתי לך"
"מה זה ?"
"עוגת גבינה, עם שוקולד לבן ושוקולד מריר"
"מה אני אעשה עם זה ? את יודעת שאני לא אוכל מתוק"
"תביא לסדר שלכם, שהמשפחה שלך תאכל"
"אולי תבואי איתי גם ?"
(שתיקה... פתאום אני מבין מה אמרתי ומכין את עצמי לתשובה השלילית כשפתאום היא אומרת)
"טוב, למה לא"
והנה אנחנו, תקועים בפקק, אני בחולצה יפה מכופתרת, מגולח למשעי ומסופר כמו בנאדם לגיטימי, היא בשמלה שחורה. אני מחזיק עוגה על ברכיי ויש זר פרחים סגול מאחורה. אנחנו תקועים בפקק במנהרה ליד אלוף שדה, בדרך ליהוד, פתאום אני מסתכל לצדדים ורואה אלפי מכוניות, ובכולן יושבים זוגות. לבושים יפה, הפקק לא זז ופתאום אני מתחיל לחשוב שאם זה היה חלום אז הייתי יכול לדלות ממנו המון פחדים ומשמעויות נסתרות, אבל זו המציאות והמציאות לא אומרת לי כלום על עצמי אף פעם.
אני מסתכל ימינה, משועמם, פותח את החלון ומדליק סיגריה, הבנאדם באוטו מימיני עושה אותו דבר, הוא נראה בגילי, חברה שלו (או שמא אשתו ?) יושבת על ידו ומדברת בפלאפון, הוא מבקש אש ואני מעביר לו, "בדרך לגהה צפון ?" הוא שואל, "לא, אנחנו נוסעים ליהוד" אני עונה לו "אחלה סלט הכנתם" אני מוסיף ומצביע אל הסלט שזוגתו מחזיקה על ברכיה, הוא טופח לה על הכתף והיא מרימה אותו קצת שאראה "אנחנו עשינו עוגה" אני אומר לו ומרים את העוגה שייראו, פתאום אני חושב כמה מוזר זה יהיה אם אני אציע להם להתחלף והם יסכימו, ואיך אף אחד לא יאמין לי, כי הדברים האלה קורים רק לי, אבל הפקק נפתח קצת והם נוסעים וההזדמנות חולפת.
אני מספר לה על המחשבות האלה והיא צוחקת.
לא אומרת כלום, לא מנסה להוסיף, לא שופטת, לא מגלגלת עיניים, לא כלום. רק צוחקת.
ואני חושב בלב שזאת התגובה שהכי מתאימה למחשבות כאלה ושכל תגובה אחרת הייתה מרגישה לי לא מתאימה.
אנחנו נוסעים בדרך חזרה, שנינו באוטו. לפני שתי דקות הורדנו את סבתא שלי בבית שלה, כל הדרך חזרה סבתא חקרה אותה על החיים שלה ועל המשפחה ואני חושב לעצמי בלב שסבתא בטח לא הייתה חוקרת אותה ככה אם היא לא הייתה חושבת שהיא חברה שלי ושזה מוזר לאללה שאני מזמין מישהי שאני בקושי מכיר לסדר פסח והיא באה.
"זה נורא מוזר שהזמנת אותי לסדר שלך ככה, המשפחה שלך בטח חושבת שאנחנו זוג" פתאום היא אומרת בקול רם את המחשבות שלי.
"כן" אני עונה, לא מסגיר דבר, בטחון שדה.
"הם בטח ישאלו אותך עליי מחר וכאלה, לא ?" היא מנסה שוב.
"כן" אני עונה שוב, מינימליזם, זו השיטה.
"ומה תגיד להם ?" היא מתדרדרת לרמזים פחות ופחות שקופים.
"שאת אחלה בנאדם" אני עונה.
היא משתתקת ופתאום יוצא לי הכיף מהשיחה, פתאום אני מרגיש שהתשובות המפגרות שלי פוגעות בה ומעליבות אותה, פתאום אני מרגיש שאני צריך להתבגר ולהפסיק להיות חכם בלילה ולעשות את הדבר הבוגר.
"תעצרי בצד" אני אומר לה, כשהיא עוצרת אני לוקח את היד שלה ביד שלי ומסתכל לה בעיניים.
"אני רוצה להציע לך חברות" אני אומר לה בקול של ילד בכיתה ח'.
פתאום העיניים שלה מבריקות וקצה חיוך עולה לה על השפתיים.
"אני אחשוב על זה" היא עונה. ואני נשאר ללא מילים.
"מה ?"
"אני אחשוב על זה ואחזור אלייך, נראה" היא מחייכת לגמרי עכשיו, די מרוצה מעצמה.
"תני נשיקה קרציה" ואנחנו מתנשקים.
כבר כמעט ושכחתי איך היא נראית ומרגישה, האהבה הזאת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
