מותר לעשן

"אתה ואני, אנחנו פשוט לא מתאימים" היא אומרת לי.
"למה לא מתאימים ? מה כן מתאים לך ?" אני שואל בזהירות. חייבים להיות זהירים, הקוד הלא כתוב של המין הגברי אומר שאסור לך להתווכח כשמישהי מעיפה אותך לעזאזל, אתה אמור לקבל את זה בשוויון נפש. זה בגלל שנשים יצורים הרבה יותר חכמים מאיתנו, דמעות ומלודרמה פשוט לא עובדים איתן, הגבר החכם נאלץ לפנות לעזרת משפטים ציניים ומרירים שמורידים לרגע את מסיכת האדישות וחושפים לרגע את נפשך המיוסרת כן עובדים. קשה מאוד ללמוד לעשות את זה בהתחלה אבל אחרי שלומדים איך קשה מאוד להיפטר מזה.
"אני לא יודעת מי מתאים לי, וזה לא שאתה לא חמוד, אתה מתוק ומקסים וחכם, אבל אתה לא מתאים לי" היא עונה.
"את יודעת" אני אומר לה ולא מצליח למנוע מנימה עייפה להזדחל לקול שלי "אנחנו מבלים כל כך הרבה מהזמן שלנו בנסיונות להיות שונים ומיוחדים ואז אנחנו חושבים שיש בעולם מישהו שמתאים לנו, זה לא נשמע לך סותר ?"
"כן" היא אומרת ושותקת קצת "זה באמת קצת סותר"
"ולמה שיהיה בעצם מישהו שמתאים לנו" אני ממשיך והוגה בעניין בקול רם "הרי אנחנו משתנים כל יום, כל שנה, איך את יכולה לדעת שמי שמתאים לך היום יתאים לך גם בעוד שנה ? בעוד עשר שנים ?"
"אני באמת לא יודעת" היא עונה בקול קטן.
"אז מה את כן יודעת ?"
"אני יודעת שאתה לא מתאים לי" היא עונה.

ואז אנחנו נפגשים, ולא מצליחים להתאפק, ומתנשקים, ומתחבקים ופתאום אנחנו שוכבים במיטה ערומים, מחובקים. והיא מדברת ונוגעת ומחבקת ומנשקת כמו בת זוג, לא כמו סטוץ. וטוב לי, אלוהים כמה טוב לי.

ואני מסתובב כמה ימים עם פרפרים בבטן שלא הרגשתי כבר שנים, אנחנו מדברים עשר פעמים ביום וכל שיחה היא שעתיים, החיוך שלה עושה לי לחייך והתחלתי למספר את הבעות הפנים שלה ואת המבטים שלה בקטלוג מיוחד בראש (14 הבעות, 12 מבטים מעודכן ל-9.7) ופתאום ההורים שלי מחייכים אליי ושואלים מתי הם יפגשו את הבחורה שגורמת לי לחייך ככה כשהמספר שלה מופיע בצג הפלאפון שלי.

"אני עם ידיד שלי באוטו" היא אומרת לאחותה, ולי נהיה איכסה בפנים. ידיד שלה.
כוס אמוק ידיד. אני עושה שיחת נפש עם עצמי ואומר לעצמי את כל הדברים הקשים בפנים, אני מזכיר לעצמי בראש שחייבים להפסיק עם השטויות האלה, שהעובדה שאנחנו מתנשקים והולכים מחובקים ברחוב היא לא סימן לזה שהיא שינתה את דעתה. אני גוער בעצמי ונוזף בעצמי ועד שאנחנו מחנים את האוטו אני מעסיק את עצמי בהדבקת שלטי אזהרה גדולים ברחבי המוח. שלטים ענקיים בצבע אדום ובכתב בולט וצהוב. אני מדביק במאמץ רב שלט "לא להרגיש" על קופסה עדינה במיוחד של רגשות וממסמר את השלט "לא להגיד" על הקופסה שבה אני מחזיק את כל הדרכים להגיד "אני אוהב אותך" שאני מכיר ומסיים בריתוך סימן אזהרה ענקי של "לא לפתוח ובטח שלא להשתמש" על הקופסה של הכבלים האדומים והשחורים שאני משתמש בהם כשאני קושר את האושר שלי ללב של מישהי אחרת. אני מקווה שזה יחזיק.

ואנחנו יוצאים. עם חבר שלי וחברה שלה, הולכים לפאב קטן. אני יושב ליד החברה שלי והיא ליד החבר שלי. מחר בבוקר כשנדבר היא תספר לי בטלפון שהיא הביטה בי משוחח עם החברה שלה וקינאה נורא. אני מנסה לא לחייך אבל לא מצליח לי ורוח גדולה מתחילה לנשוב במוח שלי ומציקה לשלטי האזהרה שמתנדנדים בצורה מסוכנת.

אני מוריד אותה בבית שלה "אולי אני אכנס לכמה דקות ?" אני שואל
"אבל לא להרבה זמן" היא עונה.
"עשרים דקות" אני מבטיח.
"חצי שעה, ארבעים דקות" היא מחייכת ולוקחת אותי ביד אל החדר שלה. וווש, הרוח מנצחת ומקלפת את השלטים המטאפוריים שלי מהקופסאות, להתראות סימני אזהרה. המוח מאחל ללב הצלחה בהמשך דרכו והם נפרדים, בהצלחה לב, אתה לבד להמשך הלילה. עלה והצלח.

"אני לא אשכב איתך" היא אומרת לי, כשאנחנו מתחבקים ערומים על המיטה שלה "אני שוכבת רק עם בחורים שאני בקשר רציני איתם" ושוב אני מרגיש את אותו איכסה בבטן והלב חוזר הביתה, צולע על רגל אחת, עוד לא שבור אבל נכה 30 אחוז.

ולמחרת אני לוקח אותה לתל אביב, אנחנו מסתובבים בשוק בצלאל ובשוק הכרמל ובנחלת בנימין, ואני לוקח אותה לאכול במסעדה איטלקית שהיא אוהבת ואפילו מצליח לסדר את העניינים שהיא לא תשים לב שאנחנו ליד המסעדה עד שאנחנו כבר שם. והיא מרוצה ומחייכת ואני מרגיש טוב בלב. והעניינים מסתדרים. בדרך חזרה היא מנשקת אותי ברמזור האדום ואנחנו מתנשקים עד שמצפצפים לנו.
למחרת היא מספרת לי שהיא פגשה בחור, שיש לה איתו דייט.

ואני נשאר כל הלילה ער, מחבק את הלב שלי וחושב על התקרה שלי בחושך.