מותר לעשן

אלישע בן אבויה לא מופיע בתלמוד בשמו, במקומות המעטים בהם הוא מוזכר התלמוד מכנה אותו "האחר", מכיוון שאלישע בן אבויה היה החכם הגדול ביותר בתורה שכפר באמונתו.
סודותיו העמוקים ביותר של התנ"כ נקראים "פרדס" (פשט רמז דרש וסוד) והתלמוד מספר על ארבעה חכמים שזכו "להכנס לפרדס". בן עזיי שנפטר, בן זומא שהשתגע, רבי עקיבא שיצא ללא פגע ואלישע בן אבויה שהפך לאפיקורוס (התלמוד מכנה זאת "קיצץ בנטיעות"), דמותו של אלישע תמיד ריתקה אותי, כיוון שביסוד הכפירה שלו באמונה נחות כמה מהשאלות שמטרידות אותי כבר כמה שנים.

ביום שישי הייתי בים עם בחורה אדירה, לקראת ההתקפלות שלנו הביתה השיחה הגיעה לפרטים מסויימים ולא כ"כ נעימים מהילדות שלי, מהעבר שלי בשכונה. סיפרתי לה על בנדוד שלי ז"ל ושהאדם האחרון שעוד בחיים מהכנופייה שרצחה אותו חזר לארץ לפני כמה שבועות בליווי משטרתי. כהרגלי, לא שפכתי פרטים אבל גם לא הסתרתי מאומה ועניתי לכל השאלות שלה ביושר, מדיניות שלפעמים אני מצטער עליה, יכולתי להרגיש איך דעתה עליי משתנה קצת, מתעצבת מחדש כדי לקלוט את המידע החדש הזה. ושוב נדרשתי לשאלה שהטרידה אותי ואת אלישע כל חיינו "עד כמה הילדות שלי משפיעה על העתיד שלי ?".

אבויה, אביו של אלישע, היה עשיר מאוד ומסופר עליו יום אחד הוא הזמין את רבי יהושוע ורבי אליעזר ללמוד בביתו והלך להביא להם כיבוד, כשחזר גילה אש אוחזת בביתו. "מה ? באתם לשרוף לי את הבית ?" שאל אותם. "לא" ענו לו "למדנו תורה, ומתורה עברנו לנביאים ולכתובים ולסיני, וכל כך שמחנו בתורה שאנו לומדים שנדלקה אש, ממש כשם שבערה אש במעמד נתינת התורה בסיני" אבויה כל כך התרשם מהעובדה שלימודי תורה יכולים להביא לבעירה ספונטנית שמייד נשבע שאם ייוולד לו בן, יקדישו לתורה.
אלישע האמין מילדותו שמכיוון שניתן לתורה מטעמים לא נאותים (מתאוות הכוח של אביו) כל מה שהוא יעשה בחיים יהיה רקוב ומושחת.

תמיד הייתי אפיקורוס, אני גאה מדי מכדי להאמין שמישהו אחר יקבע את גורלי בשבילי, האגו שלי גדול מדי מכדי להאמין שיש מישהו שיגיד לי מה לעשות, איך לנהוג. אני לא מקשיב לאמא שלי או לרופאים שלי, למה שאני אקשיב לאיזה קול ערטילאי בשמיים ? אבל השאלה הזאת, הספציפית, אינה קשורה ליהדות בעיניי הרי כמעט כל תאוריה פסיכולוגית מספרת לי שהדרך שבה אני מקבל החלטות והצורה שבה אני מגיב לדברים היא תוצר של הילדות שלי, האם יכול להיות שחופש הבחירה שלי נגמר איפהשהוא בגיל 12 ?

כשאני מסתכל על עצמי, אני כמעט לא רואה שינויים מהותיים בצורה שבה אני מכלכל את צעדיי וגם השינויים הגדולים שאני כן רואה, האם באמת השתניתי או שאני מרמה את עצמי ואת העולם ?

גם אני, כמו אלישע, קראתי את אריסטו בגיל צעיר מדי. לאריסטו הייתה דוגמא מפורסמת, על האיש ששוכב חולה מרצונו לאחר שחי בפריצות ולא שמע בעצת רופאיו, איש זה היה יכול לחיות אחרת ולא לחלות, אבל עכשיו, ההזדמנות הזו אבדה לו, הוא "איבד את שעתו" אומר עליו אריסטו ומשווה אותו לאבן שנזרקה. מאיר אריאל קרא לזה "העגלה נוסעת, אין חזור.".

בחיים אין CTRL-Z שמחזיר אותך אחורה בזמן, אין UNDO. הדברים שעשית, הדברים שהיית, לנצח טבועים בך.

מסופר על אלישע בן אבויה שאחרי שהפך לאפיקורוס רכב על סוסו ביום שבת אל מול מדרשה בה דרש תלמידו המפורסם ביותר, רבי מאיר בעל הנס (שאגב, נבעט החוצה מהתלמוד בגלל שסירב להתנער מאלישע) וכשרבי מאיר יצא אליו וניסה לדבר אליו שישנה דרכיו, הזכיר לו את דבריו המפורסמים של רבי עקיבא, "הכל צפוי והרשות נתונה", "אם הכל צפוי" טען הוא "מה יכול אדם לעשות ? אתה נולד בצורה מסויימת, גדל בצורה מסויימת וכמה שלא תנסה ללכת נגד גורלך, הוא מחכה לך." רבי מאיר ניסה לפייס אותו בדוברו על איוב, שאלוהים הכפיל את ממונו ושילש את שמחתו בגלל האמונה ורבי אלישע ציטט לו שוב את רבי עקיבא "טובה אחריתו מראשיתו", כלומר, הסוף הטוב שלו זכה איוב היה בגלל שהיה צדיק מלכתחילה. קטע זה הוא הפתיח לריב יפהפה ביניהם שאני ממליץ לכולכם לקרוא, אם דברים כאלה מעניינים אותכם. הויכוח מסתיים כשמספר אלישע למאיר שיום אחד רכב על סוסו מול בית המקדש ביום כיפור ושמע בת קול אומרת "שובו שובבים - מלבד אחר", כלומר, כולם יכולים לחזור בתשובה, חוץ מרבי אלישע.

אם הייתי יהודי מאמין, זה היה פותר את העניין בשבילי. אני לא אלישע והדרך לתשובה פתוחה בפניי. אבל אני אגנוסטיקן ועם כל הכבוד לעולם הבא, מעניינת אותי יותר החזרה שלי ל"מוטב" בחיים הללו.
אז אני משתדל ומנסה, עובד על זה קשה בכל כוחי. בכל שנה אני מסמן דברים שהייתי רוצה לשנות בעצמי ומשתדל לשנות אותם ובכל שנה אני נוכח מחדש כמה מעט השתניתי וכמה קשה היה השינוי הזה.

מטבע הלשון "פגישה בסאמארה" לקוח מסיפור ערבי, מסופר שם על יועצו של האמיר שבוקר אחד בהולכו ברחוב ראה לפתע את המוות, מכיוון שהוא ידע שזה סימן רע הלך להתייעץ עם האמיר ששלח אותו להתחבא בסאמארה, עיר קטנה ומרוחקת, היועץ הודה לאמיר, עלה על סוסו ונעלם לאופק. מאוחר יותר באותו יום הלך האמיר בגן וראה גם הוא את המוות, מאחר והוא לא סתם אדם אלא אמיר הוא לא נבהל לרגע ואף נזף במוות שהפחיד את היועץ "אני מצטער" הצטדק המוות "הופתעתי מאוד לראות אותו פה, מחר אני אמור לפגוש אותו בסאמארה". ככל שהזמן עובר אני מרגיש יותר ויותר שישנם בעתידי אירועים שכבר נכתבו, "פגישות בסאמארה" שכתובות בדיאןאיי שלי וכמה שלא אנסה, לא אוכל לחמוק מהן.

ולמה בעצם אני מספר לכם את כל זה ?

ובכן, אחד מהאירועים האלה, מהפגישות הללו, עומד להתרחש כנראה בימים הקרובים.

ולכן ידידיי, אני נאלץ להפרד ממכם לזמן קצר. עד יעבור זעם.
אם לא יקרה דבר לא צפוי אחזור לכתוב באמצע נובמבר. תתגעגעו אליי, בפקודה.