הרבה זמן לא היה לי חשק לכתוב. פעם היה לי. ואז היה לי את עמרי. ואחריו הרבה מערכות יחסים קטנות ולא משמעותיות. והרגשתי מרוקנת. ואז הגיע דייב. ואז אני הייתי זו שרוקנתי אותו. ואז היה את מיכאל. על פניו לא הייתה לו משמעות כלל. אבל בלילה האחרון שכבתי במיטה שלו וחשבתי: "למה אני צריכה את זה?". המילים הבאות שלי היו שהעדפתי אותו בתור ידיד. שכשהוא אמר שהוא יתקשר אמרתי לו שאין באמת טעם. חוץ מסקס טוב לא באמת רציתי ממנו משהו, וכשגם זה התחיל לקרטע... יומיים אחרי זה הייתה לי יום הולדת תשע עשרה. אני חושבת שזו הייתה בין הפעמים היחידות שהרגשתי כל כך נאהבת בחיים שלי. עשרים מהחברים הקרובים שלי (שבנתיים כללו גם את דייב והחברים שלו, מהנטייה שיש לי להפוך לגירלפרינד הכי נאהבת על כל החברים של מי שאני יוצאת איתו) חיכו לי מול המועדון ושרו לי יום הולדת שמח, מה שגרם לכל התור למועדון להצטרף גם, אבל היי, לפחות לא הייתי צריכה לשלם כניסה. את הערב העברתי בשוטים של טקילה, ובסופו של דבר גם חפוז בשירותים עם דייב. פחות או יותר כמו פעם. ערב לפני גם קיבלתי בקבוק שמפניה מהבעלים של הפאב הקבוע שלי, כשחברים שלי הגיעו במפתיע גם לשם (פאב קבוע בגיל תשע עשרה... עוד מישהו רואה מוות מאלכוהוליזם בגיל צעיר בעתיד שלי?). אחרי יומיים של השתכרויות גם הייתי צריכה לקום בשבת בבוקר בשש וחצי, שעה אחרי שהלכתי לישון, לאיזה הפקה ענקית בשירות הלאומי שבנתיים התחלתי.

בנתיים הצלחתי להבין שאני אולי לא חכמה יותר, ולא ממש מבוגרת יותר, אבל ההקלה הענקית מזה שאין לי חבר, ושהאנשים היחידים שאני צריכה לראות אלו החברים שלי, הורידה ממני שנתיים. פתאום כל הפאקים של החברים הדפוקים שהיו לי בשנתיים האחרונות (וואו, אני ממש לא יודעת לעשות בחירות טובות), נעלמו.

ואז, קרה שהתחלתי לכתוב שוב. אולי אני לא מצחיקה כמו פעם, ואולי אני לא כותבת בצורה רהוטה כתו פעם, והכתיבה לא נשפכת ממני, אבל לפחות אני כותבת שוב.

לקח להבא: אחרי שנסעתי לשירות הלאומי (בצער בעלי חיים, אגב), גילינו שאין לנו מספיק מתנדבים לדוכן התרמה בסנטר, אז כמובן שאני נשלחתי, אז אחרי שהזרקתי לשני החתולות החולות תרופות, לקחתי את התיק ונסעתי. אחרי יום מתיש של "שקל תרוה לצער בעלי חיים, נו, תתרמו, זונות!" (החלק השני של המשפט היה רק בראש שלי, כמובן), קפצתי לימיסאן לאכול ופגשתי חברים. קבעתי להפגש עם ידיד לשכטה ובסוף הברזתי כי פגשתי ידיד אחר, אלכס, אחד מהשלושה שהפתיעו אותי בפאב, ועוד כמה חברים. הפואנטה היא שאחרי המון זמן שבילינו יחד, וירדנו אחד על השני שעות, אפילו הלכנו קצת מכות, כמו תמיד, נסענו לבד באוטובוס, והיו לנו כמה רגעים של לב אל לב. ואז קלטתי: אנחנו באמת פוגעים אחד בשני. כמה שזה בצחוק והכל, לא רק לי יש חומות ומגננות, ולא רק עלי יש המון דברים שלא יודעים. וזה לא שלא ידעתי את זה קודם. בניגוד לדעה הרווחת, אני לא סתומה. פשוט לא הפנמתי את זה. לפעמים אני כלבה והסוציופתיות שלי עוברת גבולות. 

אז זהו, בנימת "אני כנראה אמשיך להיות כלבה, אבל אני די אשתדל שלא" זו, 

לילה טוב,

רונצ'