איזה משחק...
פעם ראשונה שיצא לי לראות משחק מההתחלה ועד הסוף,מרצוני החופשי - ועוד ליהנות מזה!
הידע שלי בתחום הכדור-רגל מצטמצם בזה שאני יודעת שיש: שני שערים,כדור אחד,ואם מישהו מבקיע גול יש צהלה וכל השחקנים עושים עליו ערימה.
אין לי בעיה עם זה, אני חיה טוב עם הבורות שלי בכדורגל -או בכלל.
אבל היום החלטתי שאני רואה את המשחק, מנסה להבין מה כל כך מלהיב בזה.
המשפחה קיבלה את הרצון שלי לראות את המשחק בגיחוך.
לא איכפת לי, טליק מבקש להחזיק אצבעות ואני רוצה לדעת בדיוק על מה.
לקח לי כמה דקות להבין
שהטובים -כחולים
הרעים-בלבן
וזה שמתרוצץ על הדשא בצהוב- הוא השופט הבן זו..
בהתחלה גם אותי הצחיקה הסיטאציה שאני יושבת מול המסך, מפליא איך נשאבתי מהר מאוד למשחק עצמו.
כשארגנטינה קלעה את הגול הראשון - שמחה וצהלה בבית משפחת ב'.
איזה גול..אני לא זוכרת מי קלע אותו, כולם דיי דומים: שחורים, רגליים קצרות ושערות כבש.
והיה שחקן טוב, שאפילו קראו לו ככה: כבש,או טבש..אני לא ממש זוכרת.
כשגרמניה השוותה בגול לא מרשים במיוחד שלה - איזו אכזבה..לקחתי את זה ממש אישית!
אנטישמים!, לכולם היו שמות מוזרים הלקוחים מאיזה סרט כחול, והם לא היו קולעים אם השוער הארגנטינאי הקודם היה בשער-בטוח!
החליפו במקומו לפלף, עם ידי מסננת!
אחרי 120 דק' משחק , שלא קמתי ממנו - חוץ מלכבות את הגאז, הגיע שלב הפנדלים.
נו דייי....דחילק, זה רק משחק ראשון שאני רואה, למה ההתעללות הזו?
כבר שקלתי להתחיל לכסוס ציפורניים- אף פעם לא היה לי את ההרגל הזה, אבל המתח ...
הטובים הפסידו,איזו אכזבה, הייתי ממש עצובה - לא התבכיינתי או משהו,לא להגזים
אבל אחרי המשחק נשארה לי תחושה של נאחס.
ביום שלישי יש עוד משחק - אין לי מושג מי נגד מי, או למי צריך להחזיק אצבעות.
טליק כבר יגיד לנו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
