*סיפור היסטורי- אירע לפני יומיים. 

אחת עשרה וחצי בלילה, אני מותשת.

ישיבה לא מוצלחת, כיסחו את האמאמא שלי וגם אותי.

אני אשמה - לא נערכתי, חטפתי על הראש, והפעם בצדק.

אחרי הישיבה הרגשתי חמוץ בפנים,חצי מהדרך הבייתה מילמלתי לעצמי רק: מפגרת,סתומה..

כאב לי הגרון,התחשק לי להתבכיין - כמה רחמים עצמיים היו לי באותו הרגע, איפה נינט טייב שתקיא עליי עכשיו?

נסיעה של עשרים דקות נמשכה כנצח, בשביל להרגיז כל רמזורים היו אדומים .

בכל רמזור יצא לי לעצור במקביל למרסדס שחורה ומבריקה - ברכב ישב נער ערסי טיפוסי ושמע בקולי קולות מוזיקת טראנס מרעישה.

הנער הזה קיפץ וריקד לו עם הראש - הוא הרגיז אותי, כזה חוסר התחשבות..

מה..מה הוא שמח לו עכשיו?!

נראה לי שנעצתי בו עניים מטיפות, עיני מורה - כי הוא רק חייך והגביר את המוזיקה.

יש לו מזל שהרמזור התחלף - כי אז הייתי עוד נדבקת במצב רוח העליז שלו.

כל כך רציתי את הבית, התגעגתי ,לילדים, ליקר.

חיבוק אחד ממנו והדברים מקבלים פרופורציה. אני אפילו יודעת מה הוא יגיד לי: "את לוקחת על עצמך יותר מדיי ובלה בלה בלה, תורידי מעצמך דברים-ותתחילי עם הבגדים".

 שוב החנתי את הרכב צמוד לשכן, מחר גם השכן יתעצבן עליי...לא נורא נכריז על "שבוע העצבים על רמה".

יצאתי מהרכב, עם בטן מוכנסת פנימה, הוצאתי בזהירות ציץ אחרי ציץ מבלי לשרוט את הפיטמות - מזל שיש רק שניים

השתדלתי מאוד גם לא לשרוט לו את הרכב- לפחות שיגיד תודה השכן הזה!, איפה הוא ימצא שכנה מתחשבת כמוני?

רק נכנסתי הבייתה- מה אני אגיד לכם...באסה , באסה באסה..

בית מבולגן, כיור עמוס כלים - בדיוק כמו שהשארתי!

הכלים הכריעו אותי- התחלתי לבכות, הרגשתי כמו ילדה קטנה, עייפה ונזופה.

והיקר, שלפעמים אני ממש אוהבת אותו, אסף אותי אליו בחיבוק דוב עוטף , ואני בתמורה הרטבתי לו את החולצה בדמעות, ועימלנתי לו את צווארון החלוצה עם נזלת שקופה.  

הייתי כל כך עייפה, אני לא זוכרת מתיי הרגשתי ככה.

הדבר היחידי שהטריד אותי באותו הרגע, זה איך אני עולה את הארבע עשרה המדרגות בשביל להגיע למיטה.

ביקשתי מהיקר שירים אותי

הוא צחק...מבאס,לחינם ירדתי 5.200 ק"ג?!

ועוד דבר חשוב : כולם לפתוח יומנים, להחזיק עט, (מוקה,את יכולה להחזיק גיר ) ולרשום: ב- 16/9/2006 רמה חוגגת פה שנה!

אני שוקלת לעצב לי הזמנה בסגנון : רמה עב"ל ( לא קיצור של עאבלה) שטותניקית  מזמינה ..וכל הבלבלבלה

וואי איך שהזמן טס...

איך שהזמן טס...