השבוע הייתי בקונצרט קלאסי.

אתם יודעים..בטוהבן, מוצארט וכל הזלי"ם הגדולים ,סליחה ששכחתי את שמם.

לא הייתי יוצאת מפתח הבית - אם זה לא היה חינם.

ובכלל לא הייתי הולכת - אם הבן שלי לא ניגן שם!

הייתי רוצה לכתוב משהו כמו...המוזיקה חדרה לעמקי לנשמתי, ריחפתי לעולמות קסומים איתה.

לצערי,זה לא נגע בי.

אחרי שעה התחלתי לזוז בכיסא באי נוחות, מה גם שהשלפוחית הייתה מפוצצת...וזה הציק!!

שבוע לפני הבן הגדול מודיע ששמורה למשפחה שלנו שורה.

רק שהוא לא אמר כמה כסאות יש בשורה- זניח..

ואני ,כמו כל אמא גאה, מזמינה את כל המשפחה והחברים הקרובים - והם הגיעו בנוכחות מלאה :זקנים ,נשים וטף!

והבן שכח לעדכן אותי שגם הוא הזמין חצי כיתה..

מהר מאוד התברר שהשורה קצרה מידי למשפחה המורחבת שלי.

אבל היה עוד מקום בשורות אחרות - בזכותנו האולם היה מלא עד אפס מקום.

קיבלנו תוכניה מנייר (לא מושקעת !) , כל כך נעים ומרגש לראות את השם של הבן שם..  

לראות את הילדים מנגנים- יש בזה משהו עם עוצמה גדולה,אני לא מוצאת את המילים הנכונות לתאר את האווירה.

לראות את החיוך הענק והגאה של ההורים.

לראות את הילדים מנגנים ברצינות גדולה,ובאומץ מול כל הקהל הרחב - אי אפשר שלא לאהוב ולהעריץ אותם!

כל כך חיכתי שהבן יעלה לבמה..

כשהבן עלה - הלב פירפר ולחשתי בני לבין עצמי רק מילה אחת: "תודה".

אין לי מושג למי הפנתי את התודה...תודה לבורא עולם על שהעניק לי את הזכות להיות אמא לבן המדהים הזה, תודה לבן הגדול שלי שבזכותו אני נקראת אמא.

כל כך מרגש היה לראות את הבן לבדו על הבמה עם הגיטרה -הוא ניגן מדהים(חסר לו שלא!- 400 שקל בחודש), בטח תגידו שאני משוחדת- מה איכפת לי!

היה שקט מוחלט כשהוא ניגן, יש לו נוכחות ליפה שלי!!

הוא כל כך התרגש לפני,והמורה המליץ שיחשוב על מי שהוא אוהב הכי הרבה כשהוא מנגן - ועל מי הוא אמר שיחשוב? - עליי, עליי , עליי - לא להתפוצץ מגאווה?! 

הוא ניגן שתי יצירות ברצף (לא זוכרת את שמם, אשאל אותו כאשר יתעורר ואעדכן..לאחד היצירות היה שם שמזכיר מרפאת שינים .."דנטה"..משהו..)

המחיאות הכפיים שקיבל - פירגון כזה ענק. ( משפחה אהובה וחברים מדהימים שלי - תודה, אני לא שוכחת..)

אחרי שהוא ירד - הקונצרט המשיך לפי התוכניה.

אני יודעת שאני לא הוגנת, אבל אני הייתי מלאה בהתרגשות שלי ולא ממש עניין אותי המשך הקונצרט, או יותר נכון, פיתחתי אי נוחות וחוסר סבלנות!

דיי- רחמנות עליי, לא גדלתי על ברכי מוצארט..אין לי אוזן מוזקלית ( הכשרון המוזקלי בא מהצד של היקר)..הצילו.

אבל אני מנומסת, אז הקשבתי וכל כך רצתי להתחבר, נאדה..

היה קטע נוסף מעניין - ילדה יפייפיה בלונדה קטנטונת עם שמלה לבנה-פשוט מלאך.

היא ניגנה בקלרינט, היה בה משהו מהפנט.

היא ניגנה בשקט וכל פעם בלי שום הכנה, הנגינה הייתה עולה לטונים גבוהים - היא הבהילה אותי!

באותו שלב הייתי כבר סחוטה, ודבר אחד העסיק אותי, איך אני מצליחה להתאפק ולא להטיל את מימיי מהנגינה המפחידה של הילדה!.

דבר אחד העכיר את האווירה...היקר שלי, לפעמים בא לי לתלוש לו שערה שערה ואני לא אגיד איפה!

הוא הצליח להגיע , כשאנחנו כבר היינו ברכב בחזרה הבייתה.

הוא אלוף בלפספס קטעים יפים בגידול הבנים.

הוא לא אשם, אני יודעת,היה תקוע באיזה פקק.

אבל לראות את המבט המאוכזב והעצוב של הילד, אוף זה הכי קורע.

היקר הרגיש רע עם זה, ואני כמו כל רעיה טובה חיזקתי לו את ההרגשה!!

כשהגענו הביתה, הוא ביקש מהבן שינגן בשבילו שוב.

הבן ניגן.

ואני- תאמינו לי, רחמנות עליי!!

כבר סיפרתי לכם על ההתקדמות שלי בבריכה?

אני ממש גאה בעצמי - שתי בריכות רצופות!!, בלי לשתות מים דרך האף!

פחות משתוללת ומשפריצה מים לשכנים בבריכה.

פשוט- שחיינית מלידה!

אחרי שתי בריכות, אני לא מתעצלת ונכנסת ישר לג'קוזי בכדי לשחרר את השרירים הדואבים ממאמץ היתר שהפעלתי עליהם.

ובג'קוזי מתמקמת בבועה הנכונה (בשביל הגב כמובן) ונהנית מהבלו בלו של המים. 

יצא לי להיזכר במקרה מצחיק שקרה לי לפני עשור..(אני מתחילה להיזכר בדברים בזמן של עשורים!!, מה זה אומר?..שאני מתחילה להזדקן?!)

לפני עשור שנים (אולי קצת פחות,אולי קצת יותר- מי סופר) אני והיקר היינו בסופ"ש מטעם הצבא באחד מבתי המלון בדרום הארץ,ראוי לציין שצה"ל השקיע בחופשה במלון יוקרתי וחדש שעשה בהתחלה דיי טררם.

הייתה רק בעיה אחת - למה דווקא בדרום? ולמה מעבר לכביש?

אבל על מה שנותנים אומרים תודה - אז עם תיק גדול נסענו לעבר מלון "הולידיי אין" באשקלון.

היה נחמד...( אני אומרת תמיד "נחמד",לדברים שהם ממש לא משהו משהו, אבל אני לא רוצה להעליב את צה"ל!)

פה honey הכי תבין אותי .. נשות אנשי קבע באירועים כאלה דיי מתבאסות.

לשמוע כל היום "בדיחות" צהליות שרק הם מבינים, וגם אם מבינות את תוכן הבדיחה, לא מבינות מה כל כך מצחיק?!

אבל בחופשה/התעללות הזו גיליתי בפעם הראשונה את תענוגות הג'אקוזי!!

אז תמיד כשנתפסו לי הלחיים מהחיוך המאולץ שנדבק לי בפרצוף, הייתי עושה אחורה פנה (במילא בחופשות גיבוש שכאלה הם כל כך עסוקים ואוהבים את עצמם- עאלק גיבוש..) לכיוון הג'קוזי!!!

כל פעם שיצא לי להיות שם,תמיד הייתי לבד-ואהבתי את זה.

רק אני והג'אקוזי.

רק אני והבועה בצד ימין ליד המדרגות - אחלה בועה...(בשביל הגב כמובן!)

וככה אני עם הג'קוזי, טוב לי, משוחררת- חיוך קטן ואמיתי. אני מסתכלת על השלט שכתוב משהו כמו " השהייה יותר מחמש עשרה דקות לא מומלצת"...

פחחחחח- אני כבר עשרים דקות

וזה מאוד מומלץ!

ודווקא עכשיו החליט מישהו להצטרף לג'אקוזי שלי!

יש מין תחושה לא נעימה, מרגיזה - מה גם שהישיבה שלו חסמה את הבועה שלי!! 

מילא התיישב לי בג'אקוזי- אבל למה הוא מחייך אליי מוזר?

אני מחליטה לא להתייחס - להמשיך להינות מהבועות הפחות אטרקטיביות.

והוא עדיין מחייך!!!!

משהו בחיוך שלו מביך אותי.

שוקלת לצאת,אבל לא מוותרת- אני הייתי פה קודם!!

והוא עדיין עם חיוך מבסוט ומבט שובבי מפשיט בעניים.

אני מסיטה את הראש כלפי מטה ומגלה שנעלם לי הצוואר!!

הבועות של הג'קוזי איכשהו ניפחו את החלק העליון של הבגד ים- מזה ניפחו....כמו שני בלוני יומולדת היו לי שם!..פאמלה אנדרסון הייתה "מתה" לזוג דדיים שכזה!!

עם הידיים פינצ'רתי את ה"תופעה".

וואי זה היה מצחיק...שני אנשים זרים,שלא החליפו בינהם אפילו הברה אחת מתגלגלים בצחוק ענק!!

באחת הארוחות במלון יצא לי להיתקל בבחור החלפנו חיוך ומנוד ראש.

היקר שאל מאיפה אני מכירה אותו, ואני רק אמרתי בחיוך גדול ועייף (הג'קוזי מעייף!!) "היינו ביחד בג'קוזי"...

"אמא משעמם לי"....מקטר לי הבן הקטן.

"אין בעיה מתוק..לך לילדה של השכנה ממול היא התחפשה שנה שעברה לנערת הוואי, תביא ממנה את החצאית נרחיב אותה טיפה וכבר אני רוקדת לך על השולחן!!"

אפילו שתרחיבי, זה לא יעלה עלייך...

אתה רוצה להגיד שאמא שלך  שמנה?!

נו דיי אמא...אני רציני.

גם אני רצינית!, מה חושבים להם הבנים שלי, בנוסף להיותי אמא,כובסת,פועלת ניקיון,שרותי הסעות- אני צריכה לשמש להם גם בתור צוות בידור והווי?!

אני מבינה אותם, החורף לא עושה להם טוב.

בקייץ בדרך כלל ישר נכנסים לבגדי הים ואני לחוטיני שלי (סתם...רק המחשבה שהחוט יעלם לי שם...) ושורצים שעות  בסירה או בחוף.

אבל עכשיו בחורף...ניסתם להפליג בחורף?,לא מומלץ, אלא אם כן יש נשים המעוניינות להקפיא את הבציות שלהן ולהביא אותן במצב קפוא ישר למעבדה!

אז מה עושים איתם בחורף,ולמה אני צריכה למצוא להם תעסוקה?

יש להם את החברים,מחשב, סוני ,די.וי.די - מאובזרים לאללה הילדים שלי,אז מה הם רוצים ממני?

אני לא זוכרת כשאני הייתי קטנה, קיטרתי להורים שמשעמם לי, ידענו להעסיק את עצמנו.

ולא היו לי את כל העזרים, מקסימום דוקים,לגו (לא המקורי, קראו לזה "קוביות פלא" -באמת פלא היה אם היית מצליח להרכיב שלוש קוביות בלי שזה יתמוטט) ואיזה שתי בובות מסכנות שכל פעם היו נופלות להן הידיים!

אז שעות הייתי מעסיקה את עצמי בלהחזיר את הידיים של הבובות  למקום.

 הצעתי לקטן שנשחק ביחד "טאקי" - הוא עשה לי טובה והביא את החפיסה!!

דווקא שיחקנו רגוע בהתחלה, הצטרף הבן הגדול עם החבר- שיחקנו מדהים, כל כך עושה לי טוב הצחוק המתגלגל של הילדים.

השלושה המשחקים הראשונים היו כייפים, אבל אחר כך....פתאום הבנים הרכים שלי הפכו למפלצות קטנות ורמאיות!!

איזה בלפנים קטנים - הם ניסו "לעבוד" עליי!!

ועוד מה הם אמרו לי...שאני לא יודעת להפסיד בכבוד!!!!  

היום הסעתי טרמפ "מכר" עארס.

אם הוא לא היה מעצבן אותי, הייתי כותבת שהוא מכר מיוחד צבעוני נוצץ או משהו בדומה לזה..

אבל הוא הצליח להרגיז - אז אני אמשיך לקרוא לו עארס!

הוא היה לבוש לפי צו האופנה- טרנינג בצבע תכלת מבריק , נעלי ספורט לבנות וכרס בולטת.

גורמט לא היה לו...או שלא ראיתי בגלל כמות התלתלים שביצבצה מהצוואר.

אני אחרי טיפול שיניים - לא נעים אבל באמת לא נורא, חוזרת לכיוון הרכב עם פרצוף רדום ומבואסת לאללה - הרופאה אמרה לא לאכול לפחות עוד שעתיים!!

כבר יומיים אני בקושי אוכלת, ועכשיו לחכות עוד שעתיים?! 

בשביל להוסיף להרגשה הכואבת רעבה ועייפה, הייתי צריכה להיתקל ב"מכר", סה"כ אני והבת הגדולה שלו למדנו ביחד!

"תעשי לי טובה כפרה, תקפיצי אותי על הדרך הביתה"..

"בטח, אין בעיה" (שקרנית שכמותי!, הבית שלו לא על הדרך בכלל, אבל לא נעים לסרב, בכל זאת למדתי עם הבת שלו לפני עשרים שנה!)

מילא לעשות הקפה של העיר, אבל הוא לא הפסיק להעיר, לבקר אותי מהשנייה שנכנס לרכב!

וזה היה בערך כך:

"תתחדשי על האוטו - הסתדרת!!" - מה אני צריכה, להתנצל?!

"אבל הוא לא משהו, אין לו שוק,יש לו המון תקלות" - בפעם הבאה אני אתייעץ איתך.

"למה הוא לא נקי,חבל, אתם הנשים לא יודעות לשמור על אוטו"...

לפני שאני אפתח את הפה ואצטער אח"כ- החלפתי נושא.

"מה שלום סיגל?"

אהה, סיגי, כאפרה עליה - מסיימת תואר שני..

ומה איתך, לא למדת?!- חבל.. דווקא היה לך שכל - ומה עכשיו, אני סתומה?

והיא בכלל עזבה את העיר - אין לה מה לעשות פה!...את נשארת תקועה פה,אה?

יש לו או לי מזל שכבר היינו ממש קרובים לבית שלו.

הורדתי אותו ממש צמוד לבית, דאגתי שלא שכח שום דבר ברכב - נפנפתי לו לשלום, ובראש שלי אמרתי יאללה ביי בעוד עשרים שנה לפחות!

כשיצאתי מהחניה שלו, גיליתי שהככיש בכלל חד סטרי, זאת אומרת שאני צריכה עוד חצי הקפה לעשות!  

והכי מרגיז... עצרתי בתחנת הדלק לשטיפה ושאיבה של הרכב!!

היום הזה הביא אותי לתובנה...

במשך הזמן נוספים לנו חורים: חור בשן, חור בראש,חור בלב (מקווה שלא!),חור ב...בכיס.

זאת אומרת שאנחנו פשוט מסננת!!!

10 , 9 , 8, 7 , ........ זהו נגמרו שעתיים! - בתיאבון לי!

25/12/2006

בסה"כ רציתי להגידבוקר טוב בכמה תגובות,מה כבר רציתי..- גם פה סותמים לי את הפה?!..

אז מצאתי דרך!!!

בוקר טוב לכולכם,יום נפלא קסום ונהדר לכם.

זה כל כך כואב..

אני לא יכולה לדבר

מעדיפה לשתוק.

איזה מתוק היקר שלי

מקרקר סביבי..

משקה אותי בכמיות של תה עם ציפורן

הוא אומר שזה מרגיע

אבל אני לא עצבנית

רק כואבת

הוא מודאג - לא רגיל לדממה שכפיתי על עצמי

הוא אוהב את הברברנות שלי- הוא מודה!

אבל גם אוהב כשסותמת.

אני צריכה לטפל בכאב הזה.

כל כך פוחדת

לטפל בכאב - בעוד כאב..

לחדור לשורש הבעיה

ואולי עד מחר זה יעבור...

איך שאני רועדת מרופא השיניים, רק הבזזז (זוהר!!, חושבת עליך עכשיו) שצפויי לי , עושה לי רע.

עד מחר בטוח הכאב יעבור!

הלוואי הלוואי הלוואי...

תודו תודו - איזו כותרת מסקרנת בחרתי לי!

אז יש לי בעיה - מודה.

אני לא יודעת לגמור... הכוונה היא לא לחיי המיטה ( ביי ביי לכל אלה שנוטשים אותי עכשיו ושבאו רק להכרות קצרה ,חפוזה)

בזמן האחרון,נו טוב.. נראה לי שזה כבר בגדר תכונה, אני עושה רק חצאי עבודות.

מתחילה אלף ואחת דברים במקביל, אבל שום דבר לא גמור עד הסוף.

בעבודה- לא יודעת איך הגעתי למצב של חוסר אירגון שכזה, לא מוצאת את עצמי בתוך הבלאגן שיצרתי לי.

מתחילה משהו - לוקחת לי הפסקה של קפה וסיגריה.

חוזרת למשהו  אחר

מקפצת לאיזה פוסט מעניין

בחיי - הייתי מפטרת אותי!

ובבית- הילדים כבר יומיים לוקחים בגדים ישירות מהמייבש,ערימה של דואר על השולחן כולל פתק, הודעה שניה על דואר רשום, מהשבוע שעבר.

ואצלי...אז הכרזתי על דיאטה,כל הכבוד לי. הלוואי שגם פה הייתי עושה "חצי עבודה"!. אוכלת שטויות או שלא אוכלת בכלל .

ממש עצלנית הפכתי להיות! - יש לי את כל האוכל הבריא והטוב בנמצא ובכל זאת  בוחרת לאכול את הג'אנק!

מאוכזבת וכועסת על עצמי.

ממש בטטה הפכתי להיות!

אני לא אצא יותר בהכרזות,לא על דיאטה ולא על שינוי הגישה.

אקח כל פעם דבר אחד - אסיים אותו עד הסוף.

איזה מזל....שלפחות בדבר אחד אני גומרת עד הסוף! 

הכוונה לאוכל כמובן!

נו טוב..גם!

שבת נפלאה לכולכם

הוא נחת..

ככה בלי שום התראה

בלי להודיע מראש

לא שואל אם זה מתאים לי

אם אני מוכנה לקבל אותו

הוא פשוט נוחת

יש לו מזל שזה רק לזמן קצר

לא משוגעת עליו

אז ניתן לו שייסים את ה"ביקור"

ויאללה יאללה - שיעוף!!!

סתם יום כזה של נחיתת מצב הרוח,אולי בגלל החורף, אולי זה משהו באוויר ואולי בגלל כמה דברים פעוטים שמתעקשים לא להסתדר,מתעקשים להציק.

כשהמצב רוח נוחת המערכת החיסונית של הנפש נפגעת, פתאום אני חננה שכזאת, רגישה,כל דבר מציק מרגיז ויוצא מהפרופרציות הנכונות.

מה שמשפר לי את מצב הרוח - זה קניות קניות קניות!!!

אבל לפני כן הייתי בבנק... 

אז עשיתי רק קניות קטנטנות, פצפונות,מזעריות ( חייבת להרגיע את היקר, הקניות הן מבחינת "מוקצה" בתקופה הזו)

אז קניתי לי סוודר  מהמם בגוון כתום התנתקות בהיר.

צעיף בצבע תכלת- לא סובלת צעיפים בדרך כלל, אבל זה כל כך יפה עם הכתום.

המון המון גרביים צבעוניות,פרחוניות ,עם פסים, בלי פסים - זה מנקודות הספורט, תודה לך צה"ל.

חזיה מרוממת, את מצב הרוח כמובן ועם מחיר כזה חסר לה שלא תרוממם עוד משהו - גם זה מהנקודות האישיות !  לתפארת מדינת ישראל. 

אודם,עיפרון שפתיים,קרם פנים - זה שייך להוצאות האחזקה!

רציתי לקנות גם בושם...אבל יקר מידי,אני אחכה ליום הולדת.

ועכשיו אני מול המסך עם גרביים צבעוניות חדשות

אני מרגישה שהמצב הרוח  הנאחסי רוצה להיפרד ממני לשלום.

היום בתשע בבוקר, המדרחוב בעיר רק התעורר לחיים - וכבר המולה של אנשים,משטרה..

והכל בגלל - סוס!!

הסוס החליט להגיע לשם ולאכול את כל דוכן המאפיה!

אני לא יודעת מה היה מצחיק או מהנה יותר..

לראות את הסוס אוכל קרואסון

או לראות את השוטר צוחק!!

 הבן הקטן, מתקשר אלי לעבודה בשעות הצהרים.

מודאג ועצוב הוא מוסר לי ש"התוכי מקורר אנושות" (ככה במילים האלה!, כמה שהתאפקתי לא לצחוק)

התוכי הטמבל שלנו קיפץ לתוך האסלה בלי יכולת לצאת.

ממש תוכי מפגר.., עכשיו הוא בתוך כובע צמר,אני מקווה שלא ימות,כבר התרגלתי אליו.

תנשמי עמוק...

תספרי עד עשרים

אל תכתבי את מה שעולה לך בראש

את פוגעת פה באנשים

הם לא מכירים אותך

חסר את המבט פנים מול פנים

פה שם המשחק הוא מילים מילים מילים..

משפט כמו תביא נשיקה,אוהבת

בא ממקום אמיתי

אבל פה היא נתפסת כזולה, כעוגבת

זה לא חוכמה

הרי בחיי היום יום מכירים אותך

והפתיחות ו"טוהר המילה" שלך

נתפס כמה שמיוחד בך

אבל כאן..

זה נתפס זול

לא מוסרי...

זוהר, אישה יקרה

אני מבקשת סליחה על אי הנוחות והבלגנים  שגרמתי לך.

סביר להניח שהייתי נוהגת כמוך

אוליי חוץ מהבזזזזז של רופא השיניים.

אני מתקפלת

שחר שחר....(בא לי לכתוב את השם עוד כמה פעמים)

נוצר ביננו קשר מיוחד - מעבר למילים.

הוא כל כך יפה, נקי וטהור

אבל הוא לא מובן לאחרים

והוא מצליח לפגוע באהובים

זוכר שדיברנו על מדורה...אולי הגזמנו עם העצים..

ואולי העולם עדיין לא מוכן לעוצמות יפות כאלה של אהבה.

(קוראים יקרים שלי, אני מצטערת שלא איפשרתי תגובה,רק רוצה להעביר מסר לשני אנשים מיוחדים מאוד ) 

אין לכם לפעמים הרגשה שמישהו למעלה או איזו ישות בלתי נראית עורכת בכם ניסוי לבדיקת  יכולת הסבלנות שיש לכם?

נראה לי שאתמול "נבחרתי" להיות במדגם המייצג.

נושא המחקר: "תוך כמה זמן נביא את רמה למצב של התבכיינות ורחמים עצמיים"

במשפחה הרי אני ידועה כבכיינית, שימו לי את הסרט "מלך האריות" בקטע שאבא של מופסה מת- ישר דומעת כאילו קיבלתי הודעה שאיזה קרוב משפחה עני הביא את נשמתו לבורא.

בעבודה אני יותר חזקה - מתבכיינת רק אם מבקשים ממני להישאר עוד שעה.

אני סתם מקצינה, אין לי בעיה לעבוד שעות על גבי שעות, אני כבר אמרתי למעסיקים שלי ,שכשהם בחרו בי הם  זכו במבצע 1+1  ולא רק בגלל עודף המשקל.

אתמול לא התאים לי להישאר, רציתי להגיע הבייתה ורק לחבק את היקר, הגעגועים אליו היו כבר בגבול הכואב.

אבל ל"עושי המחקר" היתה תוכנית אחרת לגמרי:

הם פשוט היו צריכים לבדוק מה קורה אתי אחרי שתיים עשרה שעות עבודה שהמזון היחיד שנכנס לפי זה המון קפה וסיגריות ( חוץ מפיתה עם קציצות בתיות מזה טעימות!- תודה לך אחותי!)

לשתיים עשרה שעות האלה , להוסיף שני טרדנים הנועדו לבדוק את יכולת הסבלנות שלי וכמה זמן לוקח לי לעורר את כל הגנים המרוקאים הרדומים.

איכ(ס)שהו הצלחתי לעבור את היום הזה בלי תקלות רציניות רק עם עייפות גדולה וגאזים בבטן (אחותי- שמת בקציצות חומוס?!)

בדרך חזרה הבייתה העייפות התחילה להתפוגג, רק המחשבה על הבית הטעינה אותי שוב.

אבל נראה  שיש לי בעיות רציניות עם ה"מצבר" , כי נזכרתי שלא עשיתי קניות והדבר היחדי שיש למריחה במקרר זה הג'ל אלוורה שנשאר שם עוד מהקייץ.

מבואסת, מצאתי חניה במרחק חצי קילומטר מהסופר ( אם באותו רגע היתה עוברת מונית הייתי מבקשת שתיקח אותי עד הכניסה!- כל כך עייפה הייתי)

את הקניות ערכתי בצ'יק אפילו התור בקופה היה קצר, אבל פה ה"מדענים" התערבו שוב..

דווקא בתור שלי, דווקא אצלי נגמר לקופאית הנייר!!!!!  

 הייתי על סף בכי, בא לי להניח את כל הקניות ופשוט ללכת הבייתה, מקסימום מחר אני אמרח להם ג'ל אלוורה על הכריכים - זה לא יכול להזיק, רשום שזה מאה אחוז טבעי! .

חכיתי בסבלנות (כאילו היתה לי ברירה) רק נעצתי בקופאית מבטים קוטלים, אני יודעת שהיא לא אשמה אבל זה מרגיז.

עם העגלה יוצאת לכיוון האוטו, בכניסה לסופר שורה של אנשים עומדים, לא הבנתי למה...כשהתקרבתי ראיתי את הגשם.

גשם לא רציני, איזה פחדנים האנשים.

הדקתי את המעיל ובאומץ רצתי (עאלק רצתי..אני לא יודעת לרוץ ואם כבר רצה זה נראה ממש מגוחך) לכיוון הרכב.

עד שהגעתי הייתי כולי רטובה - ולא היה בזה טיפה של עונג!

רטובה וקפואה נכנסתי לאוטו, הדלקתי את המזגן בשביל לקבל רוח קרה ישר על הפרצוף!

פה כבר ממש בכיתי, כמו ילדה קטנה ומפגרת - אבל היה לי כל כך קר והייתי פשוט מותשת.

בוכה לצלילי המוזיקה של להקת כוורת (נורא קשה לבכות עם מוזיקה כזו!) הגעתי הבייתה.

רק בגלל החיבוק וקבלת הפנים החמה של היקר- אני סולחת ל"מדענים" על היום המחורבש הזה.

(ואת הישות הבלתי נראית, פעם הבאה שאתם צריכים "מדגם"- אתם לא יכולים להכניס אותי למדגם של אלה שמרווחים הלוטו?!)      

אתם רואים מפה את השערות הלבנות שיצאו לי היום?

תתקרבו עוד טיפה למסך -עכשיו רואים?

והכל בגלל שקית זבל..

אוליי משהו בחינוך שלי דפוק - אני לא יודעת איך נוצר מצב כזה, אבל על כל דבר פעוט או משימה פשוטה ( כמו לזרוק שקית זבל) הילדים  שלי מתווכחים על "תור מי היום"..

תור מי היום להיכנס ראשון למקלחת..

תור מי היום ללכת למכולת

תור מי היום לשבת בצד שמאל של האוטו.(הצד השמאלי הוא הצד המעודף, כי ככה ה"זוכה" יוצא ראשון)

תור מי לזרוק את הזבל!!

מזמן אני כבר לא מתערבת להם להם בסידורי התורות, שישברו את הראש לבד.

אבל היום הם הגזימו.

הקטן זרק שתי שקיות אתמול במקום אחת והוא התעקש שאחיו הגדול יזרוק גם שתיים.

הגדול הכריז שהוא לא אשם, שהוא פראייר או משהו כזה..

בקיצר- היה חסר רק מכות.

שתבינו- זה לא שפח האשפה במרחק קילומטר, או שהם צריכים לרדת מדרגות חס וחלילה. הפח הוא ממש ליד הבית!

והשקית האשפה- היא לא שקית נוזלת ומסריחה, אלא שקית ניילון עבה עם שרוכים!! 

הטריפו לי את הדעת עם הויכוח המטומטם הזה, הכרזתי שאף אחד לא זורק את האשפה, מצידי שתישאר כמה ימים עד שמחלקת התברואה תגיע!!

ועם כל הקריזה שלי, הייתי צריכה להסביר לקטן מה זה תברואה - אפילו להתעצבן כמו שצריך הם לא נותנים לי.

אחרי שעה הגיע נציג (הבן הגדול) להידברות עם האמא העצבנית שלהם.

הם הגיעו להחלטה שאת שקית האשפה הזו הם יזרקו ביחד, וממחר יתחיל התור מחדש.

וואיי, הייתי צריכה לצלם את זה!!,תתארו לכם שני ילדים נושאים שקית זבל אחת, מזל שיש שני שרוכים ולי רק שני ילדים..

אני משוגעת עליהם!, אבל לפעמים הם כאלה טרללים ( בטח מהגנים של היקר, לא שלי חלילה)

ובגללם עכשיו אני צריכה לקבוע תור.

תור למספרה!