 כינוי:
בת: 55
קוראים אותי
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
 צה צה צה
כל הבית כמרקחה
הבן החליט להתמודד למועצה - מועצת התלמידים.כל המשפחה נרתמה למבצע.
אתמול קניתי סוכריות על מקל- הבנים היו אחראים לרשום על המדבקה את הסיסמה שהקטן בחר(בעזרתנו): "תבחר באביב והעתיד יהיה מרהיב" - ולהדביק לסוכריה.
הקטן בחר סיסמה אחרת....אבל אי אפשר לכתוב אותה!!!
הוא כל כך רצה אותה.... אבל אי אפשר!
(אני כותבת את הפוסט הזה בהפסקות, עם התקפי צחוק!)
הוא רצה לכתוב: "צה צה צה
אביב למועצה
אם תבחר בי - תקבל מציצה" ( הוא התכוון לסוכריה)
נכון שלא הייתי אמא רעה?
נכון שהסיסמה לא מתאימה?
| |
נשיקה צרפתית
השבוע, הבן הגדול בן ה-12, שאל אותנו איך מתנשקים "נשיקה צרפתית".
אני והיקר התנדבנו מיד להדגים, אין לנו בעיה עם זה אנחנו משפחה מתנשקת. הגדול הסתכל בענים חוקרות על תנועות השפתיים(די מביך) והקט הגיב על הנשיקה ב-"איכססס".
"עוד פעם!", עודד הבן - אבל יש גבול לכל תעלול!, עוד נשיקה כזאת שולחת אותם לשחק עם חברים ( השעה הייתה 21:00 - חבל, מאוחר) ואת הבעל שולחת ישר לחדרי חדרים!
שאלנו אותו לפשר הסקרנות, והוא הסביר שהוא רוצה להציע למשהי חברות והוא חייב לדעת איך מתנשקים!
מודה, התשובה שלו די הלחיצה אותי. למה הוא חייב לדעת איך מתנשקים?, אי אפשר להסתפק באחיזת ידיים, נשיקה על הלחי, סרט קולנוע, פופקורן..
מה הלחץ על ה"נשיקה הצרפתית"?
שוחחנו איתו, הסברנו לו שלא הנשיקה היא החשובה, אלא הקשר, הנושאים המשותפים. הנשיקה תגיע שהוא והיא יהיו מוכנים - לא צריך למהר!
הבן נרגע - זה ממש הלחיץ אותו, נושא הנשיקה.
אבל אני לא נרגעתי...פתאום מרגישה שלי חסרים כלים לענות תשובות נכונות. אני לא זוכרת שקיבלתי איזו שהיא הדרכה מההורים - והיי יצאתי די בסדר!(אני חושבת). אבל זה דור אחר, הדור שלנו היה בהרבה יותר תמים!.
אתמול,יום שישי, אחרי העבודה, נסעתי לקניון לחנות הספרים, לחפש ספר שיתן תשובות לשאלות הבן ואולי גם לי.
טירוף, שגיאה - לא עושה את זה יותר בחיים!!
אני חמש דקות מסתובבת לחפש חניה - מה, רק אני עובדת יום שישי?, ועד שמצאתי, נצמדתי לרכב שליד, היתי צריכה להפעיל ממש תנועות בלרינה בשביל לצאת מהרכב!!, ומה לעשות?..רחוקה מלהיות בלרינה!
אבל לא נורא, אחרי כמה תנועות אקרובטיות - הצלחתי לצאת.
הקניון מלא אנשים - ממש לקנא!, ואני יום שישי בעבודה יושבת על מספרים.
אבל חנות הספרים היתה ריקה לשמחתי, וכשחושבת על זה עכשיו - אף פעם חנות הספרים הזאת לא מלאה.
חלפתי בין המדפים - בחנות ספרים יכולה לבלות המון, רק אם לא מפריעים!.
מוכרת צעירה (חייבת להפריע) שאלה אם צריכה עזרה.
מבינה את הנימוס שבשאלה- אבל לא בקשתי עזרה, וחוץ מזה חנות ספרים זו לא חנות בגדים!, לא חייב להתקרצץ לקונים!!
האמת, ירד לי החשק לחפש אזישהו ספר והייתי גם די מודאגת מצורת החניה שלי - אז ויתרתי על הקניה, לא לפני שבקשתי "עזרה" מהמוכרת הצעירה.
שאלתי אם כבר הגיע הטרילוגיה של קמא-סוטרה - היא אמרה שתשאל!!!!
אבל אני, לפני שאקבל את אחד מהתקפי הצחוק הבלתי נשלטים שלי - אמרתי שלום מהיר וברחתי משם.
ועכשיו אני בלי ספר הדרכה - אוף לי!
(הבן שאל אותי שאלה ולא ידעתי את התשובה- למה "נשיקה צרפתית" נקראת כך? - זה ההמצאה שלהם? - אתם אולי יודעים את התשובה?)
| |
אוהבת אותך פעוטה רכה
חברה יקרה שלי ילדה היום בת
אני כל כך נרגשת
אני כל כך נפעמת
וכבר אוהבת את התינוקת בת השלוש שעות- עמוק בפנים
כאילו מכירה אותה חיים שלמים
היא לא דם מדמי
אבל כבר חדרה לעמקי נשמתי
ואת החברה היקרה שלי
חובקת עכשיו את יצירת הפאר
הפנים היפות שלך עייפות כל כך...
אבל הניצוץ שלך בעניים
הברק...
האושר המציף אותך
גורמים לי לאהוב אותך יותר !
רוצה עוד להמשיך לכתוב על ההרגשה המופלאה הזאת
הלב מלא וגדוש בזה!
אבל לא מוצאת את המילים הנכונות
שיתארו את עוצמת ההרגשה הזאת!
אוףףףף- צריכה שיעור או שניים מהתימני
ולך חברה יקרה שלי
רוצה שתזכרי דבר אחד
שאמרתי לך -לפני הכניסה לחדר הלידה
ואומרת את זה גם עכשיו
תשכחי מזה!!!- לא עושה בייביסיטר
| |
לאן נעלמו הדגלים
בנסיעה היום בדרך לארוחת החג - משהו היה חסר לי...
מכירים את ההרגשה שמשהו חסר בפנים ולא יודעים מה? - הרגשה מטרידה ומציקה שכזאת.
הראש קודח ומנסה למצוא את החסר:את הבית נעלנו,התוכי אכל, הילדים באוטו - לא שכחתי אותם,הבעל נוהג - אז מה חסר!?
בבת אחת יורד לי האסימון - דגלים!!
יש בקושי ילדים ברחוב - ואפילו ילד אחד לא מחזיק דגל!
אנחת רווחה יוצאת ממני, היקר שואל אם הכל בסדר, ואני בתשובה עונה: "אין דגלים!". והוא משיב :"כן מאמי, אין גם זיקוקים".
הילדים מאחור בהתקף צחוק מבסוט ומרוצה, על זה שאבא ירד על אמא. היום הם בצד שלו, כי אילצתי אותם לגמור את כל השיעורים של החופש כולל מערכת!
הכוונה לדגלים של שמחת תורה!, אני רוטנת על שלא מבינים אותי.
זוכר את הדגלים שהיו לנו אז?, כל ילד היה מציוד בדגל צבעוני מנייר קשיח עם המון המון נצנצים בצבע זהב, ובאמצע הדגל היתה חלונית קטנה שבתוכה ציור של ספר תורה - זוכר?
בטח זוכר,עונה היקר, הכי לא נוח היה המקל!
מה מקל עכשיו..., בגיל הזה היה לך בקושי קיסם!! ( חייבת להחזיר לו על הזיקוקים...)
אוהבת ביקר שלי זה את הצחוק המתגלגל שלו, מן צחוק רועש ומדבק!
אוף איתך, עונה הבעל, את לא זוכרת שהמקל היה מחוספס,תמיד היו יוצאים חתיכות עץ שחודרות לאצבעות - נו... כמו מקל של שמבלולו ( למי שלא יודע שמבלולו זה "שערות סבתא", אבל אז זה נקרא שמבלולו).
נכון, אני עונה בחיוך נוסטלגי, וגם התפוח שהיינו שמים למעלה - ממש לא נוח היה להחזיק את הדגל, הדגל נהיה כבד ולא יציב.
אבל אנחנו הילדים היינו כל כך גאים בדגלים שלנו ,עם התפוח הכי אדום שהתנוסס מעל - מי חשב על אי נוחות אז..
הבנים ששמעו את הדו שיח הנוסטלגי והעמוק שלנו - היו דיי מרותקים, מבחינתם זה כמו סיפור אגדה או מדע בדיוני.
הקטן שאל בפליאה: באמת היה לך דגל כזה?
ואני בגאווה עונה: בטח, היה לי דגל עם התפוח הכי יפה!
הקטן: והסתובבת עם זה ברחוב?!
אני: בטח!
הקטן: איזה פאדיחה!
| |
חבר מביא חבר
הכל התחיל מאתמול - כשהבנים החליטו שהם רוצים להביא חברים לישון. אין לי בעיה עם זה בדרך כלל ,רגילה כבר ל"חילופי חברים", אבל את השבת אוהבת עם המשפחה - אבל המפלצות שלי רצו כל כך, שאמרתי לעצמי: יאללה נזרום איתם! - טעות ענקית!.
הגדול הביא את החבר הכי טוב שלו - חברות מדהימה יש בין השניים, חברים עוד מכיתה א', תמיד נהנת לראות את החברות שמתפתחת בינהם עם השנים.
הקטן הגדיל לעשות, ממש מבצע לסוכות -"שתיים+ אחד!". חברותי הבן הקטן, טיפוס "שאנטי" שכזה.
כששואלת אותו אם הכין שעורי בית - תמיד זוכה לתשובה של "אל תדאגי אמא.., אם צחצח שיניים- אל תדאגי...
אבל אני כן דואגת!, במיוחד כששנה שעברה, הוא הפריע בשיעור והמורה נתנה לו מכתב להורים - ו"השאנטי" שלי בלי היסוסים מסר למורה שהוא לא לוקח את המכתב - כי אמא שלו מקבלת רק מכתבים טובים!
ארוחת יום השישי היתה כיפית ומדהימה!, כל הילדים הרעשנים סביב השולחן. המון צחוק ושמחת חיים יש ביצורים הקטנים האלה!.
אני והיקר פשוט התמוגגנו בלשרת אותם , הכנתי שתי פיצות ענקיות, קולה על השולחן - ארוחה אידאלית המשמחת לבב ילדון!.
אחרי הארוחה התפזרה החבורה לחדרים.
הגדול עם המחשב, מוזיקת "לינקין פארק" (להקה רעשנית) ברקע, והחליט באותו זמן גם להתאמן על הגיטרה! - יותר מידי רעש לאוזן הלא מוזקלית שלי!!
והקטן...הקטן החליט שהם מקימים "מחנה" בתוך החדר!. ראוי לציין שהם היו ממש יצירתיים!.הם מתחו שמיכת פיקה בין הארונות המיטה והספריה , ואת הקצוות הם קשרו עם שרוכים של מעילים!- הם הוציאו לי מכל המעילים את השרוכים!!, לא יכולים לקחת שרוך של נעל? ( כבר שעה אני מחפשת סיכת בטחון ,בשביל להחזיר את השרוך, היא תמיד נעלמת כשצריך אותה!)
כמה רעש עשו הקטנים!- אבל אני שתקתי כמו דג, נשמתי עמוק...עמוק...
התחלתי אפילו להרגיש איך הלבן מתפשט לשיער... ושתקתי...
עד השעה 12:30 - דיי!!, הרעש היה בלתי נסבל!
הקטנים התחילו לריב, ואחד כבר התחיל לבכות..
והגדולים - החברים הטובים האלה, רבו על איזה מהלך במחשב - ממש סיוט!!
והבנים שלי יודעים שאני אמא טובה עד השעה 10:00 ! - והשעה היתה כבר אחרי חצות!
נגמרה לי הסבלנות - בדרך כלל לא מתערבת, אבל כבר לא היתה ברירה!
לגדולים שאגה - שאם לא נרגעים, עכשיו סוגרת את המחשב!,מה שסתם להם את הפה בצ'יק.
ולקטנים סידרתי את ה"מחנה",דאגתי שיהיה מקום לכולם ( על זה הם רבו שעה - על מקום במחנה) - ויאללה לישון.
והיקר שלי? - תנחשו איפה היה כל הזמן הזה?! - נרדם!!!, פשוט נרדם!
| |
בנק- זו כן מילה גסה!
בין הדברים שאני הכי שונאת לעשות זה ללכת לבנק- כל פעם חוזרת משם כמו אחרי תרומת דם!, לפחות כשתורמים נותנים איזו עוגיה ולפעמים אפילו ופלה!- אבל לא, הבנק שלי מוציא ממני את כל המתוק!
אבל אין ברירה - אחרי כמה הודעות טלפוניות ואיומים על ביטול כרטיסי האשראי, ( הם ממש מטרידים טלפונית - צריך להתלונן עליהם!) נסענו מוקדם אני והיקר לשערי הבנק. בשעה 9:00 היינו בן הראשונים - מספר 44 .
כל כך איטי הבנק שלי - נראה לי דוקא בשביל להרגיז, או לגבות ריבית נוספת עד שיגיע התור שלנו להסדרת החוב.
הבעל היקר הביא קפה, מהבית קפה ממול, להקל את זמן ההמתנה - לא ממש עזר, פשוט הפכתי להיות עירנית יותר וחסרת סבלנות עוד יותר.
הציע עוד קפה - אמרתי לא להצעה, עם מבט שאומר: " מה חושב לעצמו! להגדיל את המשיכה עוד יותר ?!, על עוד כוס קפה נצטרך עוד הלוואת גישור!"
זו רק מחשבה, לא אמירה - אבל כשלחוץ בכיס, לחוץ גם בבית.
ביומיים האחרונים שנינו כמו שני כלכלנים מדופלמים, ( בכלל שנינו לא משהו בחשבון - אותה המורה חנה בבית הספר היסודי) מנסים למצוא מאיפה לקצץ.
וזה כל כך מתסכל - כי אנחנו לא בזבזנים.
מסעדה- מבחינתו כבר המון זמן בגדר הגדרה במילון.
חו"ל - לא מציאותי , כמו לטוס עכשיו לירח.
אז מאיפה לקצץ?! - בחוגים של הילדים לא נוגעים,בסירה לא נוגעים, ברכבים לא נוגעים....( אחרי שיחה עם הבנק - עוברים לרכב אחד )
בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שעה וחצי של המתנה הגיע התור שלנו - קיבלנו הסבר מפורט מפקידה חביבה, כמה המצב שלנו "על הקרשים" ואין ברירה אלא לקחת את ההלואה ה"נוחה" שהם מציעים.
כל כך רציתי לעוף מהבנק כבר!!, חתמנו איפה שצריך- עם הבטחה של הפקידה שמחר נקבל הודעה אם ההלוואה אושרה.
אם אושרה?!, אתם קולטים?! - שדדו אותנו עם הריבית ועוד צריכים לחכות לאישור!
הבעל חזר לעבודה , ואני הביתה - לקחתי חופש (עאלק חופש..).
פותחת את המחשב, ההובי החדש והלא יקר שלי (בזה לא נוגעים!) , ומה יותר טוב לעשות אם לא להיכנס לאיש הירח - שדות
והפוסט שלו - גם על בנק, מאמינים?!, אבל לא סתם בנק - בנק אחרית הימים!
חייבים להיכנס בכדי להבין למה אני מתכוונת!
ואם היה לי בנק כמו של שדות הייתי עוד מרחיבה אופקים ויודעת מה זה "הסימפוניה הרביעית של ברהמס"...
| |
 אני מכורה
אני מכורה
כבר שבוע שאני רוצה לכתוב את הקטע הזה - אבל די מתבישת ודי נבוכה מזה.
תקראו את כל הקטע ואחר כך תשפטו- טוב?
נראה לי שמתחילה להתמכר למסך הזה ולמחשב המקסים והיקר שלי - לפני כן הוא שימש רק כלי עבודה, והיום...ממש בן משפחה!
כשמנקה אבק בבית - הוא זוכה לטיפול הכי יסודי עם השפריץ הכחול - המטבח שלי היה "מת" לקבל טיפול כזה!
אם במקרה נכנס וירוס... לחץ היסטרי, מזעיקה את הדוקטור/הבעל לטפל בחיידק, שלא יחמיר חלילה.
עם כל הטיפולים שהוא מקבל, יש לו מן חוצפה למחשב שלי - לפני כמה ימים התעקש להוציא כל כמה רגעים חלונית שכתוב: "חסרה לך קישורית" - זה ממש עצבן אותי, חסר שיגיד לי מפגרת וזהו!
רק לפני שבוע התחלתי לקלוט שאולי באמת "חסרה לי קישורית".
בוקר אחד קמתי מהמיטה חולה: ראש כבד,עינים נפוחות ובקושי יכולתי ללכת - הרגליים הפכו להיות נוזליות משהו, מכירים את התחושה הזאת?
כל הסימנים הצביעו על שפעת, היקר שלי ישר דחף מד-חום לפה, הייתי ממש קודחת( 37.8C - זה נחשב לא?), אבל היה חייב לרוץ לישיבה עם הבטחה שישוב מוקדם- ואני הבטחתי לו שאשרוד עד שיגיע.
מה שלא ידע האוהב שעד שלוש לפנות בוקר אני כאן איתכם - לא יכולתי להתנתק, חייבת להשלים חוסרים, ומה לעשות שלא כולם התחילו כמוני לפני חודש? - חלק מהחברים שלי פה הם מ-2003 !- אז מה לא אקרא אותם?!
אחרי שהבית התרוקן ( אפילו להסיע את הילדים לביה"ס לא היו לי את הכוחות - המרחק הוא 10 דק' הליכה ,באמת לא נורא, אבל כבר כל כך רגילה להסיע אותם שזה הציק לי שלא הייתי מסוגלת) התיישבתי מול המסך במקום ללכת למיטה להשלים שעות שינה.
לא היו לי את הכוחות לכתוב או להגיב - רק עברתי מבלוג לבלוג ,קראתי , עם הגלגלת של העכבר העברתי למטה ולמעלה... והזמן פשוט עף!
הבעל התקשר לשאול לשלומי, ולהלן התמצית:
היקר: היי אישתי ( מקורי הבעל שלי-לא?)
אני: היי ( לא סתם היי - היי מסכן כזה, שעוד דקה מתעלף)
היקר: ישנת קצת?
אני: כן, עוד מעט חוזרת שוב ( זה שקר לבן נקרא..)
היקר: מה זה הרעש הזה? ( דווקא באותו רגע עלתה חלונית של דואר אלקטרוני )
אני: זה בטח מהעבודה, לא בא לי לדבר איתם עכשיו (מקורית-תודו!)
* בנתיים שמשוחחת איתו פותחת את החלון של הדואר האלקטרוני - זה לא מפריע בשיחה , יכולה לעשות שני דברים ביחד!
ובדואר היה כתוב משפט אחד: " מת עליך אשתי - בלפנית שכמותך!!"
| |
חג שמח ילדים וירטואלים שלי
אני קצת חנוקה עכשיו,הגוש בגרון מכאיב- כל כך רוצה לבכות ולו רק בשביל להיפטר מהגוש החונק - אבל צריכה ללכת לעבודה ולא מתחשק לי שישאלו שאלות על הענים הנפוחות (כן, יש גם את הרמה ה"שקולה").
יכול להיות שהפוסט יצא מבולגן - אבל חייבת לכתוב, זה הפורקן החדש שלי והוא טוב לי.
הבוקר קראתי את "התגובות" לפוסט שלי ושל החברים החדשים שלי. כל כך הרבה אהבה יש במקום הזה, והנתינה והאכפתיות אמתית פשוט ממסים את הלב.
מודה, בתחילה לא הרגשתי נוח מעוצמת האהבה והסימפטיה שחשתי אליכם - זה היה אמתי מתחילה, אבל כל כך חששתי שזה יתפס כחנפנות ,אבל
שדות הסביר את זה לי ונרגעתי.
מה שגרם לי הבוקר לסערת רגשות קטנה היא דווקא התגובה של ילדה/נערה בת 13 בכינוי "כנפים שבורות". היא מלווה אותי מתחילת הבלוג ( מגיע לי קולולו היום חוגגת חודש!) ודרכה הבנתי ונזכרתי שתהפוכות החיים אינם רק נחלת המבוגרים - אבל לא יכולתי לסבול את הכינוי שבחרה, זה הציק לי, ואני בדרכי הקרציתית הנחמדה הבעתי את דעתי על הכינוי בכל הזדמנות שנקרתה לי.
היום המקסימה הזאת החליטה לשנות כינוי - אבל בשבילה הכינוי הוא גם שינוי גישה , כי עכשיו היא מאמינה בדרכה התמימה שיהיה לה טוב...
היא טוענת שזה בזכותי - אני לא מקבלת את זה. הזכות הגדולה שלי היא שנתקלתי בה, אבל מודה ומתוודה שזה גרם לי הרגשה נפלאה שאלי עזרתי לה טיפה לשנות את הגישה.
אז עכשיו ילדה יקרה הכנפיים לא שבורות, הן גדולות,יפות וחזקות - העולם מונח לפניך קחי ממנו רק את הטוב!!
מתחילת הבלוג חבורת ילדים מדהימה מלווה אותי - אוהבת אותם כמו אמא- אמא וירטואלית כמובן.
אז רוצה לאחל מפה,ברשותכם,חג שמח ל:
יוסי הסופר - ילד מוכשר, הוא הבטיח שיחתום לי על הספר הראשון שלו!
ליאורי המקסימה- משהו בה מזכיר לי אותי כשהייתי קטנה.
כנפיים מדהימות - ילדה מופלאה
דידריס - מצחיקונת שכמותה.
אז חגשמח לכם ילדים וירטואלים שלי- אוהבת אתכם, שמרו על עצמכם טיפה גם בשבילי.
ואת חברי ה"קשישים" - אוהבת אתכם.
| |
אדוני השוטר
היום "תפס" אותי שוטר - איזה מצחיק המושג "תפס" , מילה אחת שמסבירה הכל!- לא ששיחקנו תופסת או מחבואים ..
ברשותכם מתחילה את הפתיח שוב - השנה הבטחתי לעצמי להרחיב את אוצר המילים ולצמצם את המשקל (לגבי המשקל..רגילה כבר,ההבטחה הזאת עוברת משנה לשנה עם שינויים קטנים של מס' הק"ג - נו טוב, שינויים גדולים!)
מתחילה שוב... היום עצר אותי שוטר תנועה, ממשטרת ישראל (לתפארת מדינת ישראל!)לבדיקה שגרתית של רשיונות.
כבר מרחוק כשקלטתי את הניידת - ידעתי, ממש ידעתי שיסמן לי לעצור- אז בכדי להקל (אזרחית טובה!) על עבודת הנפת היד הכבדה שלו (גם הוא צריך לשקול הבטחה מסויימת - על אוצר מילים מוותרת לו) אותתי ימינה וירדתי מהכביש.
מחוייך על שקראתי את מחשבתו,( כאילו זה קשה! ! - לא להבין אותי לא נכון, ידעתי שיעצור אותי בגלל התנועה הדלילה שהיתה הבוקר ולא בגלל משהו דליל אחר.)
ביקש שאציג רישיונות. להלן תמצית השיחה:(דברי השוטר בכחול, ממש מקורית-לא?)
בוקר טוב לך גיברת,רשיונות בקשה ( אין פה שגיאות כתיב, פשוט כך זה נשמע)
בוקר טוב ( רק בוקר טוב שגרתי כזה , לא ברכה עם כוונה- פשוט מנימוס. פותחת את תא הכפפות העמוס עד אפס מקום - מלא נירות, דיסקים ואפילו הקלפים שהבן חיפש המון זמן..)
דקה כבר מוצאת ( מנתקת את חגורת הבטיחות ומוציאה את תכולת התא)
הנה, בטח זה אחד מאלה - תבחר! ( היו הרבה דפים גם משנים קודמות עם הלוגו "מדינת ישראל -אגף הרישוי")
גיברת זה משנת 2001! , אין לי את כל הזמן! (פה הוא היה ממש לא נחמד!, לו אין זמן?!, מה אתי?- כבר מאחרת
בטירוף לעבודה, לא שמישהו יושב לי על הראש - אבל אני אלופה בלשבת על הראש שלי בעצמי וזה די והותר!)
מצאתי אותם! ( פה מודה, הוא פשוט עורר בי את הצורך לעצבן - הצגתי בגאווה את צרור המפתחות שאיבדתי לפני כחודש!, באמת שמחתי על המציאה - אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה חיפושים הקדשתי לצרור הזה, אבל השוטר הלא נחמד הזה לא יכול היה להיות שותף לשמחה שלי - פה הוא כבר קיבל גוון אדום עצבני!)
מצטער גיברת אני חייב להגיש תלונה - תציגי רשיונות תוך 24 שעות בתחנה (את זה לא הבנתי כל כך ,אם הוא כותב תלונה למה אני צריכה גם להציג רשיונות בתחנה?- כמעט בקשתי הסבר , אבל משהו במבט שלו סתם לי את הפה)
רגע רגע חכה שניה- חושבת שיודעת איפה זה ! (אם הוא היה אומר ישר תלונה, אז הייתי נזכרת ישר - הרשיונות היו בתא קטן בתיק. מקרה די דומה קרה לי לפני כחודשיים עם שוטר ממש נחמד, שהמליץ בחום וחביבות להניח את המסמכים האלה בתיק - ומאז הם שם.)
הצצה חפוזה על המסמכים וברכה של "סעי לשלום גיברת"- הברכה נשמעה יותר כמו: יאלה עופי לי מהענים שלא אפגוש אותך בחיים יותר..
אם יצא לכם להיתקל בשוטר דליל בראש (הכוונה לקריח כמובן..) - תדעו שזה השוטר שלי ותמסרו לו ד"ש בשמי!
הוא מאוד ישמח!!!
| |
קלמנטינות של כיפור
תמיד כשמגיע כיפור - אני נזכרת בקלמנטינות
כשהייתי בת עשר החלטתי שאני צמה!! - בלי הנחות של עד השעה 12:00 , או לשתות ולא לאכול - צום מלא כמו הגדולים!
לא היתה שום התנגדות מצד המשפחה - רק מנוד ראש של "כן כן בטח...", מה שדירבן אותי יותר להצליח! זה לא אומר שאם אני ילדה עגלגלה ושמנמונת לא אוכל לעמוד במשימה בגבורה!
אני זוכרת את הארוחה המפסקת - אכלתי ושתתי בכמיות אדירות, כאילו אין מחר. תחושת הכבדות והצורך להקיא זכורים לי עד היום - אבל אצלי מה שנכנס לא יוצא!
את הלילה עברתי בשלום, בלי תחושת רעב כמובן , גם הבוקר עבר ללא קושי חוץ מקצת תחושת צמא ועייפות - אז מידי פעם הרטבתי את הפנים והשפתיים וטיפה טיפה הרטבתי גם את הגרון - לא שתתי רק הרטבתי אותו!.
אבל בשעת הצהריים המאוחרות( בסביבות השעה 11:00) - התחלתי להרגיש את הקושי : הבטן קירקרה, מה זה קירקרה-צווחה! ( פעם בגלל כל הקירקורים האלה הייתי בטוחה שאני יודעת לדבר מהבטן..),אבל החלטתי להתגבר, לצאת מהמטבח ולא להיות חוני המעגל סביב המקרר.
שרכתי את רגלי לאזור החצר, הרעב והצמא הכבד התישו את גופי הרך ( עלאק רך..), ובגינה היה לנו עץ קלמנטינות מדהים!- עץ קטן בגובה של ילדה רעבה, העץ היה עמוס בקלמנטינות, הקלמנטינות היו עוד ירוקות וקשות, אך מתוכם ביצבצה לה קלמנטיה כתומה/ירוקה - כל כך יפה היתה הקלמנטינה הזאת...
כמו מהופנטת חולת ירח הושטתי יד לעברה ו..... "תפסתי אותך!!" צווחה לי אחותי הקטנה באוזן..כל כך התביישתי, הרגשתי נכשלת - כי הרי אחותי הקטנה ממני בשנה כבר צמה שנה שניה , ואני השמנמנה ב-11:32 (זאת השעה באמת באמת- פשוט היה לי שעון אלקטרוני ענק על היד ...זו היתה האופנה אז והשעה חרוטה לי במוח..לא יודעת למה.) כבר שוברת את הצום.
עוד לפני שהבנתי מה קרה קטפה אחותי את הקלמנטינה היפה וחילקה חצי בחצי - היא לקחה את החצי הגדול!( כשקטנים יש חצי גדול וחצי קטן -זוכרים?)
הטעם של הקלמנטינה הזאת... כל המיץ שמתפוצץ בפה,טעם חמוץ מתוק שמגרה את בלוטות הריר..טעם מדהים!
אחרי הקלמנטינה הזאת - כל אחת בזמנה החופשי..קטוף!!!
כסיימנו את מלאכת האכילה - עברנו למלאכת הניקיון, סיכמנו ביננו שאנחנו עדיין "צמות", אז מה אם אכלנו כמה קלמנטינות - זה לא נחשב..ולא מספרים למבוגרים כי הם לא מבינים!
הידיים היו ירוקות ודביקות - שטפנו אותם טוב טוב, הסנפנו את היד אחת של השניה בכדי לבדוק אם יש שרידי ריח- לא להאמין כמה קשה להוריד ריח של קלמנטינות מהיד!
המשך הצום עבר ללא בעיה, ושנה אחרי זה הצום היה לי בהרבה יותר קל והייתי בהרבה יותר חכמה! - לאותו צום הצטרפו רגל של עוף ופשטידה!
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
