אני יודעת שזה לא תקין, שזה לא יפה ולא מנומס - אבל אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי, שגורמים לי להתגלגל מצחוק זה אנשים שמועדים ומתפזרים על המדרכה.

או איזה גיגולה לא חיננית ממדרגות.

או נפילות גסות וקשות על התחת.

אני מודה ומתוודה, אני קצת שלומפרית(בלשון המעטה) והיו לי כמה נפילות ראווה אבל זה כלום לעומת חברה אחת טובה.

היא פשוט אלופה בנפילות מצחיקות

לדעתה זה בכלל לא מצחיק...במיוחד כשהיא שטוחה על המדרכה ואני מולה צוחקת בקול במקום להושיט עזרה.

זה לא בגלל שאני רעה...יודעים מה, תשפטו בעצמכם אם זה מצחיק או לא:

לפני כמה שנים לקחנו את הילדים שלנו לטרמפולינה, נכנסנו איתם כי הם היו עוד קטנים.

בהתחלה קיפצנו עם הילדים הרכים שלנו, אך מהר מאוד איבדנו עיניין וכל אחת תפסה לה טרמפולינה משלה.

קיפצנו לנו להנאתנו ולהנאת בעל הטרמפולינה ( הוא היה מאוד נדיב, אפילו שהזמן שלנו עבר הוא הרשה לנו להמשיך לקפץ -  חביב מיצידו)

והחברה הזו, היא אתלטית מלידה, תמיד בשיעורי הספורט כשאני הייתי עוד בהקפה הראשונה כולי סמוקה ומתנשפת היא הייתה פוגשת אותי כבר בסיבוב השני.

ועל הטרמפולינה היא החלה לעשות תרגילי ראווה - ממש אקרובטית בקרקס (שוויצרית!)

ואני...מבאס להודות, קיפצתי רק מעלה מטה, ומידיי פעם התפרעתי ושילבתי פיסוק קטנטן.

לא יודעת איך היא עשתה את זה, אחרי קפיצה מרהיבה של פישוק רגליים וידיים וציצי בגובה השמיים - היא פשוט נחתה בצורה לא אלגנטית  על פסי העץ המפרידים בין הטרמפולינות.

הפסים האלה היו מרופדים.

לטענתה-לא מספיק.

כל כך כאב לה העכוז...בגללה אכלנו אחר כך גלידה בעמידה!.

והשבוע..(אני לא מפסיקה לצחוק מול המסך!) שתינו קפה ביחד היה נחמד, ביציאה מהקניון אנחנו עדיין מפטפטות . ואני תוך כדי דיבור אני מנסה לשלוף את המפתחות של הרכב,כל כך הרבה צררות של מפתחות יש לי בתיק - שימו לי אזיקים ואני יכולה להיות סוהרת או...

תוך כדי פישפוש בתיק ופיטפוט, אני שמה לב שאין מענה מצד החברה אני מסובבת את הראש ורואה אותה מרוחה על ריצפת הקניון!

ואפילו לא שמעתי שהיא מעדה..

נבהלתי (לשניה קצרה), אבל כשראיתי את המבט ההמום והמופתע שלה לא יכולתי שלא לצחוק.

לא צורת הנחיתה היא שגילגלה אותי מצחוק,שגם היא מצחיקה בפני עצמה, אלא המבע הנעלב והמפודח שהיה דבוק לה על הפרצוף!

אני יודעת שהייתי צריכה לעזור לחברה כואבת ומפודחת, אפילו נשכתי את השפה בכדי לבלום את הצחוק..

אבל לא יכולתי...ברווח של השפתיים התחילו לצאת קולות מוזרים, העיניים דומעות.

והחברה המקסימה שלי, שמכירה אותי עוד מגן עליזה, נתנה לי את האישור לשחרר את השפתיים.

היא אמרה לי משהו כמו: "תצחקי יא חריאטרית, תצחקי..."

עזרתי לה לאסוף את עצמה מהריצפה ובהליכה צולעת שלה וגם שלי - בשביל ההזדהות, שלא תרגיש צולעת לבד יצאנו מהקניון.

יום מלא צחוק ואהבה לכם!!

היום אני בת 37!!!!

אימל'ה - איזה פחד..

מה זה אומר?!

שהגיע הזמן שאהיה בחורה רצינית פלצנית?!

עם הפלוץ- אין לי בעיה..

נו דיי...דווקא רציתי לכתוב פוסט מרגש לכבוד 37 שנות חיי , אבל אני מוצפת שמחה והראש שלי עכשיו מוצף בשטויות!!

לא מצליחה לכתוב שום דבר מתוחכם!

אני רק רוצה  לאחל לעצמי שהשנה החדשה תהיה טובה אלי כמו השנה שחלפה( ואם ההוא במרומים לא עסוק- אז טיפטיפה יותר טובה)

שמחה שאני קיימת

כל כך כל כך אוהבת אותכם עכשיו!!- מרגישים?

אז קדימה קדימה -לברך !!

(ואם יש מישהו שחושב בטעות שהפוסט הזה מתקתק מידי על גבול הסכרת - מה איכפת לי!!)

נשיקות, חיבוקים וליטפים לכם

בזמן האחרון נורא מציקים לי ומרגיזים אותי - דווקא המשפחה והחברים!

אני יודעת שזה בא ממקום טוב ואכפתיות.

אבל דחילאק - אתם מכירים את העמדה שלי, אז למה להמשיך לנדנד!!

לכולם חשוב ודחוף פתאום לראות אותי בהריון - הרי אני כבר בת 37 אוטוטו, כבר לא פרגית, "נחתי" מספיק זמן - יאללה קדימה תתעברי!

שבוע שעבר אחת הגיסות , שתמיד מצליחה להרגיז,קבעה שהגיע הזמן שתהיה לי בת!

אתם קולטים?! - גם את מין הילוד מחליטים בשבילי!

אמרתי לה שאין בעיה, רק אם היא יכולה לפנות את השולחן ולקרוא לאחיה(היקר) - אני כבר אהיה מוכנה בעמדת פיסוק!

חשבתי שבזה,נגמור את השיחה ביננו- אבל לא, אין סיכוי...

הגיסה חזרה בתשובה לפני כמה שנים וכל פגישה איתה זה נשמע כמו שיעור מהרבנית "קוקו".

היא מסרה לי שאני מחוייבת במצוות "פרו ורבו" והרי יש לי בבית רק "פרו פרו".

ועם מצוות אני לא מתווכחת(צדקת שכמותי)ונתתי לה פירוט של כל המצוות שאני עושה:

רק שתדע, שאחיה "מתפלל" ערבית בערך פעמיים בשבוע -פעם זה היה יותר, הוא נהיה ממש כופר-אני מבטיחה לחזק אותו.

בשבתות ובחגים הוא מתפלל גם שחרית!

 והוא מנשק לציציות שלי קבוע.

היא ציחקקה במבוכה - היא הפכה להיות כזו חסודה!

לפחות היא הניחה לי עד ל"שיעור" הבא ( הלוואי שהשיעור הבא יהיה על נטילת ידיים - יש לי כבר מה להגיד לה!) 

אפילו אבא שלי,איש יקר חכם ומדהים, שאל אותי השבוע אם הוא יזכה לראות ממני עוד נכד.

אמרתי לו שבטח!!, רק אם הוא יביא לי עוד אחות קטנה!

זה נורא מלחיץ אותי ואני מצטערת שבגללי המומוצע של הנכדים נע על שניים וחצי ילדים למשפחה!

זה מלחיץ אותי, כי אני לא בטוחה אם אנחנו רוצים עוד ילדים.

זה מלחיץ- אני כבר קשישה בת 37 , זה הזמן להחליט.

זה מלחיץ- כי הסביבה מעודדת,מציקה,מלחיצה.

לפעמים הבטן מתגעגעת לתחושות.

אבל מצד שני, אני נזכרת בלילות בלי שינה, ההליכה כמו זומבי לעבודה, הנזלת הירוקה..

אבל צחוק של תינוק..

העגלה,הלול,המיטה,כסא בטיחות,טיטולים - על חשבון מה זה יבוא?

מגע עור של תינוק..

אני מנסה לעשות לי פה סדר במחשבות, אני לא יודעת..

לא נראה לי שאני ממש רוצה יכולה או בנויה לעוד תינוק.

ניתן לזמן להחליט...

אני עוד צעירה,אני אחכה עוד עשר , עשרים שנה ( נצמיח שיניים חדשות ביחד!!)

היום המורה של הבן הגדול התקשרה וביקשה להעביר אישור רפואי עבור טיול ליומיים שהבן יוצא.

אמרתי לה שאין בעיה, אם זה מה שמתבקש עבור הטיול.

בכל זאת זה הבן הראשון שלי בחטיבה- אם זה הסטנדרטים לגבי הטיולים, אני מעבירה לה את האישור עוד השבוע.

והיא המורה...החליטה להעניק לי "שיעור" - ותאמינו לי,הצלחתי להרגיש כמו ילדה קשת תפיסה,ממש מפגרת.

היא אמרה לי שאת האישור הייתי צריכה למסור בתחילת השנה וזה לא תקין שהיא צריכה לשמוע את זה מפי הילד.

האחריות שלי היא לדווח.

ניסיתי להשחיל מילה....לא הבנתי מה היא רוצה ממני!

והיא ממשיכה בשלה, ואני שותקת ומנסה להבין איפה טעיתי כל כך!

אני זוכרת שהיו הרבה טפסים ברישום, אולי פיספסתי את הטופס הרפואי - בגלל זה אני מקבלת "שטיפה" כזו?!

היא מוסרת לי, שמכיוון שהילד שלי מושתל כיליה - בית הספר חייב לדעת מזה!

אם נשאר לי עוד טיפה שיזוף מהקייץ- תאמינו לי, באותו רגע הוא פשוט נמחק!

הצלחתי להשחיל משפט מורכב שהצליח לכלול רק את המילים: "מה זה?!!!!!

מתברר, שהבן המוכשר שלי, דיווח למורה שהוא מושתל כליה, ואת הכיליה שיש לו תרמה  הסבתא שלו- אפילו לא אני!

הבהרתי למורה שהבן שלי לא מושתל כיליה ולא בטיח!

יש לו כליה המתפקדת רק 60% , הוא אומנם עבר ניתוח דיי מסובך בגיל שנה, אבל זהו, זה כל הסיפור!

ילד רגיל לחלוטין, חוץ מביקורת פעם בשנה, הכל כרגיל.

אחרי השיחה עם המורה, הייתי כזו עצבנית!, ניסיתי להבין למה הוא היה צריך לשקר?!

איפה נכשלתי?

בטוח שנכשלתי או טעיתי איפה שהוא, אולי לא הייתי מספיק קשובה לו ובגלל זה הוא מצא דרך למשוך תשומת לב?

אבל אני כל הזמן איתם!,כל פלוץ שלהם זוכה להתייחסות.

אז למה?!

לקחתי את הבן לשיחה. שיחה גרועה, הייתי צריכה לנהל אותה אחרי שאני הייתי נרגעת קצת.

דרשתי ממנו הסבר לשקרים, הוא היה מבוהל.

הוא סיפר שזה התחיל משיעור מדעים, הם למדו על הכיליות- הוא סיפר שעבר ניתוח, מצא חן בעיניו התשומת לב שקיבל בתוספת צלקת גדולה להתפאר.

איך שהוא הרגיז אותי...הטלתי עליו עונשים עד שהוא יגיע לפחות לגיל הצבא.

היום אני מרגישה אמא גרועה,נכשלת.

21/2/06

תוספת קטנה - שאני לא אשכח!

אחת מתושבי המקום, אישה מבוגרת ומקסימה הגיעה אלי עם תדפיס של בנק- ביקשה הסבר.

היא שאלה אותי - מה זה ה-ז' (זכות)  שכתוב לה שם!

אז הסברתי לה- שזיין זה טוב!

שרק יהיה לה זיין כל הזמן.

היא החליטה לשתף אותי ולמסור שמזמן מזמן לא היה לה ז'(זכות בחשבון).

אמרתי שאני משתתפת בצערה.

היא אמרה, שאי אפשר לדבר איתי.....מה כבר עשיתי..מה?!   

בפוסט הקודם רציתי לכתוב פוסט לגמרי אחר, אבל האצבעות החליטו לתקתק משהו אחר.

אני אוהבת את הזרימה הזו- היא חדשה לי.

אני לומדת לא לבלום אותה - וזה עושה לי טוב!

גם את זה בכלל לא התככונתי לכתוב!

באותו יום חמישי, אחרי החניה המסובכת שדרשה ממני לוגיסיטקה,כושר תימרון, ריכוז והרבה קור רוח,נכנסתי לקניון רק במטרה לקנות ספר שחסר לבן הקטן.

והקניון - חגיגה לעניים.

רוב החניות מלאות ומקושטות בתחפושות של פורים - עוד לא התייבש לי השתיל וכבר פורים?!

זה זרק אותי אחורה בזמן - כשאני הייתי קטנה, החג הכי שנוא עליי היה פורים!

פורים זה אומר - שפסח מתקרב!. אצלנו במשפחה יום אחרי הנחת המסכות כל הבית נרתם לפירוק , מירוק וקירצוף הבית.איך שלא אהבתי את זה...

פורים זה אומר - תחפושות יצירתיות מידי אימי להתפאר!

אמא שלי התעקשה להכין לנו את התחפושות!, היא הייתה תופרת נהדר - אבל אנחנו הילדים,רצינו תחפושות רגילות!.

לא היה מבחר של תחפושות כמו היום, זה היה מחולק בגדול ל:

הבנות:אסתר המלכה,שילגיה

הבנים: אחשברוש או מרדכי היהודי.

והנועזים שמבין הילדים היו: המן הרשע,אינדיאנים,שוטרים או קאובואים.  

אני זוכרת את השנה שאימי התעקשה שאתחפש לכלנית ואני כל כך רציתי להיות אינדיאנית!

אבל כדברי אימי- יש מספיק אינדיאנים במשפחה והיא לא צריכה עוד אחד בתוך הבית שלה!

תנסו לדמיין אותי בתור כלנית....אני יודעת שזה קשה,אז אני אעזור לכם טיפה:

הייתי ילדה בת שש או שבע - ילדה עבה אבל יפה.

לצורך התחפושת קנו לי גרביון צמר בצבע ירוק! - מה שאני זוכרת בגרביון הזה...זה את הגירודים הבלתי פוסקים בטוסיק!

נעלי לכה אדומות  ומבריקות - אותם הכי אהבתי.

חולצת גולף אדומה וחונקת -  מאותו היום אין לי אפילו חולצה אחת שהיא גולף!

האטרקציה שבתחפושת היא החצאית - אמא שלי החליטה להשתולל עם היצירתיות, ולתפור לי חצאית מנייר קרפ!

מי שלא יודע, נייר קרפ זה נייר עדין ומקומט שאם במקרה נפל לך רוק עליו הוא ישר מכתים ונקרע.

החצאית הייתה עם מלא מלא שכבות של נייר קרפ אדום, כמו כלנית בשיא הבפריחה.

רק שלאותה ה"כלנית" היה גבעול דיי עבה.

למראה הסופי, היא אספה לי את השיער לשתי קוקיות מפגרות באמצע הראש. כל קוקיה הייתה עשוייה שני פונפוני צמר אדום.

כולם מסביב התלהבו מהכלנית השמנמנה, רק אני רציתי לבכות- כי כל כך רציתי להיות אינדיאנית עם נוצות במקום פונפונים מפגרים!

מה שאמא שלי שכחה לקחת בחשבון שנייר קרפ וגשם זה שני דברים שלא כל כך הולכים טוב ביחד.

בבית הספר איכשהו התחפושת החזיקה מעמד ואפילו זכיתי במקום השלישי וקבלתי מתנה סט מחקים צבעוני!

בדרך חזרה הבייתה ירד גשם ואני מתחילה להרגיש את החצאית שלי נוזלת ממני שכבה אחרי שכבה ומלכלכת את הגרביון באדום.

באותם ימים היינו חוזרים הבייתה חבורות של ילדים, וכל כך דאגתי כי עוד שניה היו רואים לי את התחתונים הפרחוניים מבעד לגרביון הירוק והרטוב.

אני זוכרת שחזרתי הבייתה ספוגה ממים ודמעות ועם פיסה קטנה של נייר קרפ אדום.

כל כך כעסתי על אמא שלי....כעס שקט, כי בבית ההורים בשום מצב ילד לא מרים את הקול על הוריו.

אז צעקתי וכעסתי בשקט...יש דבר כזה,תאמינו לי.

יום למחרת היה מונח לי על המיטה כתר ענק וצבעוני של נוצות- לא הייתה מאושרת ממני!

(תגיד טליק...הכלנית הזו יכולה להיכנס לנושא החם?)

יום חמישי לטייל במדרחוב בעיר - זה פשוט תענוג!

היום זה נראה כאילו כל העיר החליטה לצאת החוצה, כשנתקלתי בכמות העצומה של האנשים ( משום מה זה נראה יותר מהרגיל),הייתי בטוחה שיש איזה מבצע שכמו תמיד אני האחרונה ששומעת עליו, או אוליי הגיע זמר אורח לדרום מישהו מפורסם כמו דקלון ...לא! אין סיכוי!

תענוג תענוג , אבל סיוט למצוא חניה.

מה שיפה בעיר שלי, זו החמימות של האנשים -באמת!

ישר כשרואים אישה עם רכב, הם יוצאים מנקודת הנחה שמי שנתן לה את הרישיון הוא בטוח היה שיכור!

וכמצוות עזרה לזולת,  מתנדבים לעזור לעלמה במצוקה!

אני מודה..רק פה ביננו, שגם אחרי חמש עשרה שנות נהיגה החניות שלי לא משהו משהו..

אני מעדיפה להחנות רחוק- מה רע אם אפעיל קצת את הרגליים?, בהליכה מהירה אני אגיע לקניון תוך פחות מעשר דקות!

ואז מה אם יורד גשם חזק באותו הרגע ואת המיטריה שכחתי כמו תמיד ברכב?- אז אני ארטב קצת ובמקרה הכי גרוע אני אקח מונית!

היום מיהרתי והחלטתי לוותר על ההליכה הרגלית ולמצוא חניה קרובה.

הייתה חניה שנראתה לי גבולית מאוד!

שאלתי אדון (עארס חביב) אם יש אפשרות שאני אכנס עם הרכב שלי בחניה הצפופה הזו..

והוא בחיוך ענק ומסביר פנים אמר לי: "נשמה...משאית יכולה להחנות כאן!"

הוא שם לב למבטי הספק וחוסר האמון שלי והחליט להושיט עזרה.

והעזרה בערך נשמעה כך:

תשברי ימינה חזק חזק

לא לא!!- ימינה שלך!

תתקדמי אליי לאט..

תגידי נשמה....את רוצה לדרוס אותי?!

את בטח נהגת חדשה - אה?

כן...רק חמש עשרה שנה.

לא יודעת מה קרה לו פתאום, הבחור התקפל לשניים ולא הפסיק לצחוק!

אפשר להזמין אותך לקפה ?(וואי עוד מתחילים איתי!!)

לא נשמה אני נשואה (בגללו היום אני קוראת לכולם נשמה!)

אבל את בלי טבעת...

מה לעשות האצבעות נשארו שמנות אחרי ההריונות.

אחרי התקף צחוק נוסף ( נראה לי שהוא לקח משהו לפני..)

הוא אמר לי: "את בסדר"!!

ולמי שלא ברור "את בסדר" בשפה המקומית זו מחמאה בלתי מבוטלת!

זאת אומרת שקיבלתי ציון עובר- לפחות חמישים פלוס!!!

לילה טוב לכם נשמות!!

קמתי היום על רגל שמאל..

היבלת ברגל ימין, בגלל הנעל החדשה לא עוברת לי! - מה זה אומר? שהרגל הימנית שמנה יותר מהשמאלית?!

אי אפשר שיהיו לי לפחות שתי כפות רגליים באותה המידה?!

מה סה"כ ביקשתי?!

לא רציתי לקום מהמיטה,רציתי  רק להתכרבל בתנוחה עוברית (עאלק עוברית - נו שיהיה), לשים את הפוך מעל הראש ופשוט להמשיך לישון.

רק לישון וקצת להתבכיין.

לא יודעת מה קורה לי ביומיים האחרונים, מן נחיתה או יותר נכון התרסקות, או הכי נכון להגיד  מעיכה/קווץ' של מצב הרוח.

לא מתחשק לי להזיז אצבע! (דווקא אצבע כן- נהינת גם מההקלדה)

אין לי כח לעבודה - כבר יומיים אני עובדת בטירוף,עם כמות משימות שהטילו לי על הראש!,אתמול זה היה השיא.

מלא טלפונים עם מיליון ואחת דרישות!

רמה תתני לי.....

זה לא כלול בהגדורת התפקיד שלי!

תעשי טובה, תשבי לו על הראש עד...

אני לא יושבת על הראש של אף אחד!, חוץ משל היקר.

אני אבוא בצהרים לקחת את החומר, את תגמרי את הכל עד אז?

לא, אני לא אגמור - המספרים האלה לא עושים לי את זה!

( שיחות פושעות כאלה אני מנהלת רק עם אחד הבוסים שבמשך הזמן הקשר נהפך לחברי -מקצועי ) 

צחוק צחוק - אני מרגישה מותשת מרוקנת,עייפה מהעבודה.

בנוסף לכל זה- גם המשפחה החמה והקטנה שלי מצליחה לסחוט ממני את מעט האנרגיה שאולי עוד נותרה בי.

ידעתם שילדים יכולים להיות קרציות?! - אני כל כך אוהבת אותם אבל נמאס לי מהטירטורים שלהם.

ידעתם שבעלים יכולים להיות טיפוסים מעצבנים?! - והבעל, שלא מגיע לו את תואר היקר בימים אלה, מגיע כל השבוע בשעות מטורפות, כשהילדים מזמן במיטות.

נמאס לי להבין, לפעמים אני מרגישה אם חד הורית בלי תנאים!!

ואני לא מוכנה יותר לשמוע  ממנו משפט פלצני כמו: אשתי,זה רק תקופה...לפעמים הוא ממש פלוצר רציני!

וכל הזמן הוא קורה לי אשתי, אשתי... הוא בטח כבר שכח איך קוראים לי!

דיי-אני כל כך עייפה,עייפות שמוציאה ממני ארס והנחמדות ממני והלאה.

נראה לי שאקח חופש (עוד השנה) לפני שאהפוך למלפפון חמוץ.

יאללה אני אלך להתרענן - אני אלך לעשות מקלחת טובה לכלים!!

או אולי אני אלך להתרענן בחוץ עם הכביסה והאטבים!

הכי טוב יהיה לי להשתכשך עם מים וסמרטוט ריצפה!

נו טוב אני עפה..לפני שתחשבו שאני שטותניקית!

הפרעות אכילה,נושא רציני בפני עצמו.

אני רוצה להתייחס דווקא להפרעות באכילה!

אתם יכולים להפריע לי בשינה , מקסימום אני אמלמל כמה קללות עסיסיות מתחת לשפה/שפם.

אתם יכולים להפריע לי באמצע שיחה- זהבאמת לא נורא, הכי הרבה אני אתחיל את הסיפור שקטעתם - מההתחלה ובאריכות כולל תאורי טבע ונוף!

אבל אף פעם - לא מומלץ להפריע לי באכילה!

כשאני אוכלת (וזה קורה המון) אני אוהבת שקט, בלי טלויזיה, בלי מוזיקה ובלי נרות מהבהבים - הם מוציאים אותי מהריכוז!

אוהבת שמאוהבת - המציאות מכתיבה אחרת!

כשאני חוזרת מהעבודה, אני מגיעה הבייתה גוועת ברעב, מרגישה שהבטן נצמדת לי לגב!

איך אני אוהבת את הביטויי הזה! - אפילו שהמרחק בין הבטן לגב שלי הוא..איך לומר בעדינות..אין סיכוי לבעיית היצמדות.

אני והילדים יושבים לאכול, את מה שהכינותי מבעוד מועד..או בימים מוצלחים יותר- את מה שהחמות הכינה.

אבל החמות הכריזה עליי חרם! - היא לא מביאה לי כלום עד שאני לא מחזירה לה את כל הכלים שלה. באמת הגזמתי.

ובארוחה - אני רוצה סה"כ שקט! 

אבל הילדים דווקא בארוחה מחליטים לספר מה קרה להם במשך היום, מי הכניס למי מכות ואיזו מורה שלחו היום לבית החולים ( סיפורי אימה יש להם, אני שוקלת לשלוח אותם לביה"ס עם אפוד וקסדה!)

והאוכל - בקושי נבלע, לא חינכו את הילדים האלה ש"אין משיחין בשעת הסעודה"?!

והם..עדיין ממשיכים לקשקש (ממי הם ירשו את קשקשנות היתר הזו?!) ולהיות מבקרים מדופלמים:

"אמא האורז עוד פעם יצא פשטידה"

תשמחו שיש לכם אמא יצירתית!, מי קבע שאורז צריך לצאת אחד אחד?

השניצל מרעיש!

זה נקרא קרספי!, יצא לי בפוקס, או ששמתי אותו חצי דקה זמן יותר במיקרגל.. 

נגמר הקטשופ

תגידו לי, כשאני לא פה, אתם שותים קטשופ?!

אכשיהו אני מסיימת לאכול, לא תמיד זוכרת איך, או מה נכנס - כי יותר עסוקה בלהשיב, לענות, להתעצבן, לצחוק.

וסה"כ מה ביקשתי?

לאכול בלי הפרעה!!

במחשבה שניה - לא רואה את עצמי אוכלת בשקט , בדממה - אני כל כך נהנית מההפרעות האלה!!

אז מה איכפת לי להמשיך להיות:

מופרעת בראש

מופרעת במחשבה

ומופרעת באכילה!

את השקט והדממה - נשאיר לזמן אחר, למתחת לפני האדמה.  

אני זוכרת כשהייתי קטנה - זה היה לא מזמן.

בטו' בשבט כל ילד היה מקבל עציץ - עאלק עציץ, זה היה דומה יותר לקופסאת אשל שחורה שמתוכה ביצבצו שני עלים ירוקים.

הבטיחו לנו שזה צמח- האמנתי להם!, תמימות של ילדים..

אפילו הקופסא הייתה סוג ב' - בתחתית היו חורים.

אמרו בשביל השורשים- האמנתי להם!,נאיביות של ילדים..

מישהו יכול להסביר לי, איך זה שאף פעם לא יצא לי פרח מקופסאות ה"דני" האלה?!

השקתי אותם, לפי הוראות היצרן (המורה), אפילו הגדלתי לעשות - בלילה כשהיה קר, הייתי שמה את העציץ ליד מפזר החום- שיהיה לו נעים, שלא יתקרר לי הצמח.

עם כל הטיפול המסור שלי - נאדה, הצמח היה מת אחרי יומיים שלושה.

שום פעולת החייאה לא עזרה - הצפתי אותו במיים, הוצאתי אותו מהקופסא השחורה והעברתי אותו לקנקן של הקפה.

גם קבלתי עונש (בגלל הקנקן) וגם הצמח התעקש להישאר מת!

עברו שנים... אני כבר בתיכון, העשב בעציץ התחלף לנטיעת עץ ברוש!

הבי"ס היה חדש, וההנהלה החליטה בטכס חגיגי שאת הנטיעות יעשו תלמידי בית הספר - ביזבוז כספי חינוך..

ואני תלמידה בכיתה ט', בעלת ניסיון,כבר הרגתי צמח או שניים..קיבלתי לידי עץ ברוש יפה, טוריה ושותפה בלונדינית למשימה!

התחלנו לחפור, והבלונדינית לצידי מציקה לי כל פעם שהבור מספיק עמוק!

מה היא מבינה..

כשהכנסנו את הברוש לבור- העץ נראה פתאום קטנטן, כמעט כל הגזע היה בפנים.

החושים הפנימיים אמרו לי שככה זה צריך להיות - לא הקשבתי לבלונדה שלצידי שהתעקשה שזה מוגזם.

הידקנו עם הרגליים חזק חזק את האדמה - שהעץ לא יגדל עקום חלילה.

בדרך חזרה לכיתה, אנחנו שומעים את המורה צועק לתלמידים שנותרו בנטיעות- "לא לשכוח להוציא את הדלי"!

אז לא הוצאתי....נו..

הכי עצוב, היה לראות את העץ שלי כל יום בהפסקה במצב של גסיסה.

הוא הצליח לשרוד חודש - עץ חזק היה!

ביום שני הקרוב אני משתתפת בטכס נטיעות.

אני מתכוונת לנטוע עץ.

ואני אדאג לכך שהוא גם יניב פירות! (או לפחות שיניב עלים ואולי ענפים, משהו...)

טו' בשבט שמח לכם

מה שהכי מטריף לי את הדעת,מעצבן אותי אבל גורם לי להתאבן ולסתום את הפה על גבול האילמות - הם אנשים צועקים/צורחים!!

היום מישהי צרחה עליי

מה זה צרחה...

ואני, אני לא נשארתי חייבת...- שתקתי כמו פוסטמה וספגתי את כל הצרחות.

במילא קפצה עליי האילמות- לא נותר לי אלא להסתכל עליה.

והיא...מכוערת!!!!

איך שצעקות מעוותות את הפנים... (מהיום אני אשקול פעמיים לפני שאני צורחת!), מכערות אותן -מפחיד!

מדובר באישה יפה, נאה ומטופחת בסביבות גיל ה-40 - נראית טוב, חוץ מהישבנים שלה,שמתחילים מאמצע הגב!

(היא עיצבנה אותי - קשה לי לתת לה מחמאות)

 זה בערך היה כך:

היא נכנסה בעצבנות למשרד, הניחה בפראות מסמך על השולחן ( אני לא אכתוב על מה הצרחות, זה נושא רגיש השייך לעבודה- עימכם הסליחה), היא הרעידה לי את  המסך היפה שלי  !!

הצרחות שלה חשפו שיניים יפות ,לבנות וישרות אבל מוכתמות באודם!,רציתי לסמן לה עם אצבע שתנקה את השיניים - ועם כל הצרחות שלה, אני מרותקת לכתם האודם!!

יש לה גם שן מכוערת מכסף באחת השיניים הפנימיות.

ואם הייתי מתאמצת עוד טיפה - הייתי יכולה לתאר לכם את העינבל שלה!

במשך כל הצעקות - הידיים התנופפו לכל עבר במין ריקוד אינדיאני מופרע.

מה אני אגיד לכם - מראה מפחיד,קשה ומעורר אימה!

כמו שהיא באה, ככה היא יצאה - בהפגנתיות, ברעש, שאני אבין שהמילה האחרונה היא שלה. ( כאילו שהוצאתי איזו הברה..)

כשהיא יצאה, נשארתי עוד המומה, הרגשתי את הגוף נוקשה. כפות הידיים,בלי ששמתי לב בכלל, היו מאוגרפות כל כך חזק שהציפורניים השאירו סימנים בכפות הידיים.

תחושה רעה.

נשמתי עמוק, התחלתי להרגיש את הגוף משתחרר - ועם שחרור הגוף, השתחררו גם הדמעות..

איך שאני שונאת את זה...את חוסר השליטה בנוזלים שיש לי בעיין!

אלה דמעות של כעס ותיסכול על שלא עניתי לה, על שהיא הצליחה לערער לי את הביטחון, על שנתנה לי להרגיש  כמו חתול מרוח על הכביש (יצא לי חרוז!!)

כמה שעות מאוחר יותר היא התקשרה, התנצלה על ההתפרצות,על חוסר ההבנה והרבה בלבלבלה...

זה לא ניקה לגמרי את התחושה .

בשבילי היא תישאר מכוערת (מבפנים) עם שן מכסף מגעילה!!