בואו נשבור את שיא השיאים - כאן בישרא!!

נעשה בדיקה - כמה תגובות המערכת יכולה לקלוט

היום  טליק  חוגג שלוש שנים!

שלוש מאות שישים וחמש ימים X שלוש - אין לי כח לחשב כמה זה, אבל זה המון!

שלוש מאות שישים חמש פוסטים X  שלוש ( אני לא סופרת את פוסטי הספורט)

שלוש מאות שישים וחמש כביסות X שלוש  - איך אני אוהבת את ימי הכביסה איתו ביום שבת, את ההתלבטות העמוקה אם להפעיל מייבש או לתלות כביסה עם הבולבול ( הציפור) המרעישה.

יאללה חברים גשו לברך את הילדון

המסיבה היא מעכשיו - עד חצות

בלבוש- לא רישמי

מצידי- תשבו עם תחתון מול המסך

וגם מעניין אם ישרא מקבל תגובות יותר משלוש ספרות . 

ואתה איש- מאברוק גדול לך

הנוכחות שלך כאן היא מתנה.

זהו - התפלצפתי דיי

למישהו יש שפכטל?

מישהו יכול לגרד אותי מהריצפה?

אבל בעדינות

לא להכאיב לפיטמה

איזה יום מנחוס...ידעתי שהוא יהיה כזה ברגע שהיא הופיעה בפתח המשרד,מנפנפת בשתיים וחצי התלתלים שלה ובחיוך חושף שיניים,כאילו מצאה איזה טרף עסיסי - שבמקרה הזה הוא אני.

ביני לבין עצמי אני קוראת לה "שואב טורבו" - איך שהיא יודעת לשאוב..

בביקור קצר היא מסוגלת לשאוב ממני את הצחוק,את החיוך את העליזות או כל דבר שמח אחר שנמצא בתוכי.

וכמעט תמיד אחרי שהיא הולכת,היא משאירה אותי לשטוף!

לשטוף את הפנים מהדמעות.

אני לא כזו חננה, אני יודעת להשיב, אני יודעת להעמיד (במקום) כשצריך.

אבל כשתוקפים אותי עם רוע - אני מתקפלת, זמן התגובה שלי איטי יותר.

פנים רעות מהפנטות אותי, מצמצמות לי את אוצר המילים עד כדי שתיקה.

היא תמיד זורקת את חיצי הרעל בנועם ובחביבות, כדרך אגב.

ואני, סתומה שכמותי, קולטת את מלוא  משמעות הארס רק אחרי שהיא הלכה ועוד נותנת לו מקום להתפשט..

כשהיא הולכת היא לא שוכחת לתת ניפנוף מטומטם ובכלל לא חינני בשיער המתולתל ערווה שלה - יש משהו בניפנוף הזה שמרגיז אותי.

איך שאני עצבנית עליי!!

מה ש"טוב " בי, זה שאני יכולה לחטוף קריזה על עצמי ואפילו להעניש אותי ,רק חסר שאני אצרח עלי ואעמיד אותי בפינה.

אני כועסת על שהיא מרשה לעצמה להציק לי

על ששתקתי

על שאני מייחסת חשיבות לטיפשות שלה ( אהבלה מדופלמת -לא אני,היא!!)

על שעברו כמה שעות טובות ואני עדיין מרגישה את ה"שואב" שלה.

על שהחריבה לי את היום.

בגללה

צרחתי על הילדים ללא כל הצדקה

בכיתי,רק בגלל שקיבלתי בומבה מהקצה של השולחן

העכבר לא עבד לי- לקח לי כמה שניות להבין שאני מזיזה את הפלאפון..

והכי נורא- שבגללה התקלקל לי דוד החשמל!!! ( בטוח שזה בגללה)

ואוו, טוב להוציא את הג'יפה...מתפנה מקום לקבל את הטוב.

אני צריכה רק לעבוד על עצמי - לא להסכים לאף אחד לרוקן/לשאוב אותי ככה. 

עייפות נעימה

משילה מעליי את בגדי העבודה(רק את החזיה)

ואתה שם

מחכה בשקט האופייני רק לך

ניגשת אליך

ובתנועה אחת משילה ממך את הכסות

ואתה

שותק

מדלגים על המשחק המקדים

אין זמן

וגם..לי ולך זה לא הכי מתאים

נוגעת

אוחזת בך

מובילה אותך לאמבט המבעבע

חום המיים מרכך אותך

עכשיו אתה בידי

כחומר ביד היוצר

מוסיפה מלח לאמבט

טועמת אותך

מציצה ארוכה

אתה מוכן...

הדלת נפתחת בפראות

הילדים מביטים בזוועה בנעשה

אמא!!!!

"רק אל תגידי, שגם היום אוכלים ספגטי"!

את השיר המבעבע הזה אני מקדישה לך שדות  - מקור ההשראה לשיר הזה!

אזהרה: פוסט זה מגעיל ודוחה,לא מומלץ למבוגרים מגיל 8 עד 80

אם מחר ידווחו  שמפלס הכנרת ירד- אני מבקשת סליחה,יש לי יד בדבר.

כמעט חצי שעה אני מנסה להטביע את הג'וק שבאסלה,אבל הוא מתעקש לצוף לו שם ומדיי פעם להזיז את שתי המחושים באורך, באורך...אין לי מושג,לא מדדתי לו אבל זה היה ארוך ולא מרשים במיוחד.

אני לא פחדנית,באמת שלא ,אבל יש שני דברים שמפחידים ומגעילים אותי ברמה ( יש לי שם בעייתי..) :

אחד מהם אלה החלזונות ההומלסים, הם נראים לי כמו נזלת צמיגה זוחלת - השבוע פירצ'קתי אחד כזה ועוד הייתי יחפה!!!, אם הייתם רואים את הריקוד האינדיני שהגוש נזלת הזה גרם לי..

כשעליתי עליו עם משקלי הדל, הרגשתי רק רטיבות בכף הרגל וכשראיתי את הפיתה שעשיתי ממנו פרצתי בריקוד רקיעות לכיוון הדשא, לגרד את הג'פה.

אללה ירחמו, סה"כ היה הומלס- בפעם הבא שיחפש קופסאת גפרורים להיסחב איתה!!

החרק השני שמעורר בי גועל זה המקק או התיקן - הג'וק הארץ  ישראלי!.

באזור הדרום החם הג'וק  פיתח מימדי ענק, יש ג'וקים שהגדילו לעשות והצמיחו להם כנפיים.

והיום החליט לבקר אותי הג'וק הזה, רק שהוא בא בזמן לא מתאים ולא הייתי במצב רוח לקבלת אורחים.

והחצוף הזה מטייל לו ככה בסלון מרגיש כמו בבית,מזל שהוא לא ביקש ממני קפה.

הוא הרגיז הפחיד והגעיל אותי יחד, לפחות היה מגיע מגולח -מה זה שתי השערות הארוכות האלה?!

ניסיתי בנימוס עם המטאטא לכוון אותו אל החצר,אבל הוא בשלו מתעופף חזרה לכיוון הסלון.

ככה?!..אוקיי, לא הולך בטוב זה ילך באלימות,הוא ביקש את זה!

הלכתי להביא את הנשק!- סנו K300 , קוטל חרקים.

עם אצבע על ההדק,בעיין מכוונת ובזמני החופשי - שפריץץץץץץץץ!

החלפת מחסנית(ניעור הבקבוק)- ועוד שפריץ!

רק אחרי שהייתה לו שלולית מהתרסיס, רק אז הוא החליט  להתהפך על הגב ולהשתעשע לו עם הרגליים.

ג'וק חזק הוא היה, אני כמעט מתתי מהריח והוא עוד שיחק עם רגליו ומחושיו.

הזהרתי את הילדים לא להתקרב לזירת הפשע עד שאני מחסלת את כל הראיות לפשע הנתעב שלי.

אחרי שהמחושים טבעו ללא תנועה בשלולית המסריחה,אזרתי אומץ להרים אותו עם חצי גליל נייר טואלט.

כשהרמתי אותו המחושים התחילו לזוז שוב!!!!! 

איזה צמרמורת הוא עשה לי..בריצה קלה (תרסיס זה חומר מחליק) לכיוון האסלה.

כשהוא היה באסלה,הרגשתי גיבורה גדולה. בטח ככה הרגישו האברים כשחיסלו איזה דרקון .

ושם באסלה הוא המשיך לפרפר לו בפראות על הגב - איזה עקשן..בגללו שקלתי להשבית את השירותים,לא הייתי רוצה להטיל את מימיי כשזוג מחושים מדגדג לי שם- זה לא עושה לי את זה!

בגלל הפשע הנתעב(בלי טיפת יסורי מצפון) שלי,בגלגול הבא אני אהיה ג'וק

הבן הקטן כבר חודש שבקושי לומד.

 הוא רק מקפץ ומרקד בצעדי הורה משונים - עכשיו אני יודעת ממי הוא ירש את כישרון הריקוד.

בית הספר שלו חגג את מחזור הארבעים היום.

החלק הכי מרגש בטכס היה ההמתנה לפני הכניסה לאולם: קבוצות קבוצות של אנשים מתחבקים צוחקים ודומעים משווים בינהם קרחות וכרסים.

ילדים מזדקנים..היה בזה משהו מדהים לראות את הבוגרים הללו החנוטים בבגדים מפוארים - אבל בתוך תוכם, באותו הזמן הצלחתי לראות את הילדים שהיו  מזמן.

אם היו מבאים לשם קלאס או חבל - הם בטוח היו שוכחים לרגע את כאבי המרפקים ומתחילים לקפץ לנו שם או שעומדים בטור למשחק "חמור חדש".

משהו בעליזות שבהם היה מדבק, אי אפשר היה שלא לחייך למראה ולנעוץ בהם עניים צוחקות שמחות.

הכניסה לאולם ואורות הזרקורים הרסו את הקסם הנפלא הזה!-וחבל..

שורה ארוכה אורכה של נואמים.

מסכנים הילדים שישבו על הבמה וחיכו בסבלנות אין קץ .

לי כבר התחילו להיות קוצים בתחת - תחושה כמו שהרגל נרדמת , אבל רק בתחת..

מילא העיקצוצים בעכוז והנאומים המשעממים, בנוסף לכל זה ישבה מעליי אמא עם תינוקת מעצבנת!

התינוקת מצאה לה שעשוע - אותי!

היא משכה לי בשערות! ועוד ציחקקה לה..

תינוקת קטנטנה, אבל אחיזה אחיזה יש לה!,עד עכשיו כואבת לי הקרקפת.

משהו בשערות שלי מאוד בידר אותה - אחרי שתי משיכות הבנתי שאם אני לא נזהרת אני חוזרת הביתה עם עיגולי קרחת.

בפעם השלישית התחמקתי ממנה רגע לפני שהיא הניחה את היד על הראש לי!! - הייתי מבסוטית מבסוטית , גברתי על המפלצת הקטנה!

אבל הנצחון הקטן שלי גילגל אותה מצחוק..האנשים מסביב השתיקו אותי

תמיד מאשימים אותי , אבל היא אשמה!!

הנאומים עדיין ברקע ..אני מפתחת חוסר סבלנות, זה היה מוגזם.

מידיי פעם אני מנפנפת לבן שעל הבמה

אנחנו מחליפים נשיקות

החברים שלו מצטרפים לניפנופים, אני מקבלת "נונונו" עם האצבע מהמורה..

אז אני מפסיקה -שלא תעמיד אותי בפינה.

המנהלת מכריזה על נאום אחרון (שקרנית!- היא הבטיחה גם מקודם)

ודווקא עכשיו יש לי פיפי!

אני מסתכלת בקנאות בתינוקת - יופי יופ לך..תשתיני לך בכיף בטיטול ..

אחרי שבידיים נותרו כוויות אדומות ממחיאות הכפיים - נגמרה אינקווזצית הנאומים.

המופע של הילדים היה מדהים - מוכשרים הזאטוטים האלה.

לא נורא שכבר חודש הם לא לומדים בשביל להגיע לרמת הפקה שכזו

לא נורא שגם השנה הם לא יגמרו את כל הספרים

העיקר שהבן שלי מרקד לו!!

הבן שלי רקד הכי מיוחד מכולם!, המתוק שלי קיבל את ה"כשרון" מאמא שלו ! 

כשאני חושבת על כל חולי הסרטן הללו,ש"חטאו" רק בדבר אחד: הם "העזו" להיות חולים!

גזר הדין שלהם:מוות!

אולי נירה בהם בראש וזהו?!

הם סה"כ רוצים לחיות!

לחיות!

לחיות!

הם רק רוצים תרופה,שתציל אותם ממוות - התרופה קיימת, היא בנמצא היא מונחת על המדף אבל היא יקרה מפז.

אם אתה חולה וגם עני - אכלת אותה!, תתחיל להגיד שלום לכולם.

תגיד שלום להורים שלך- כי המדינה, שלחמת והגנת עליה לא חושבת שהיא חייבת לך משהו

תגיד שלום לילדים שלך-  בגלל שהתרופה הזו יותר יקרה מאקמול,לא תזכה לראות אותם הולכים לגן , לבית הספר או לצבא בשביל להגן על המדינה שהרגה את אבא שלהם.

תגיד שלום לכל החברים הטובים - שאהבו אותך באמת, אבל הם שתקו, והשתיקה הזו- הרגה אותך..

קוראים יקרים!

בואו לא נשתוק הפעם - יש לנו את הכוח לשנות!, אנחנו חייבים את זה לאותו אב,אם ילד או ילדה החולים במחלת סרטן המעי ,אנחנו חייבים את זה למשפחות שלהם,לאהובים שלהם!

באו לא נדון אותם למוות רק בגלל ששתקנו או שלא נלחמנו מספיק.

לכל אחד ואחד מכם יש את הכוח לשנות: אם זה בכתיבה על זה, הצטרפות להפגנה המתקיימת מול הכנסת , התקשורת - תבחרו את הדרך שמתאימה לכם למחות,רק אל תשתקו!!!

בבקשה

תביא את הכיסא!

רמה, לא צריך כיסא..

בטח שצריך!

 הסוס הראשון שעליתי עליו - היה בעזרת כיסא!

באמת..מה הם חשבו?, שאני אעשה אשפגאט באוויר רק בשביל להגיע לארכובה?!

ניסיתי לעלות על הסוס בקלילות של "בנות מקלאוד" , אבל זה לא כל כך הלך..הנפתי את עצמי כלפי מעלה - אבל הצלחתי רק לנתר כמו קנגרו צולע.

ואיך בכלל הגעתי לסוס הזה..מעשה שהיה וכך היה:

העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא היתה "מדריכה בפינת החי"

כשאני נזכרת באותה תקופה אני חושבת לעצמי: או שהייתי מפגרת,או שפשוט הייתי אמיצה עם בציות של בת יענה!

הנסיון שלי בבעלי חיים הסתכם באוסף הידוע שלי - נמלים בגינה!

הידע הנרחב שלי כלל את הנתונים הבאים:אני יודעת שלתרנגול יש כרבולת ושהחלב בא מהפרה לפני שהוא מגיע למכולת ושלצב יש שריון ( איך הייתי המומה שלמדתי שהצב יוצא מביצה..) 

כל בעל חיים בעל ארבע רגליים או זוג כנפיים המשמיע קולות שלא מזכירים את שפת הקודש- עורר בי אימה,סלידה.

העבודה הזו דרשה נסיון בהדרכה ונסיון בבע"ח.

הדרכה-יש

ניסיון בבע"ח- -אין

התקבלתי לעבודה!

כבר ביום הראשון שהתחלתי לעבוד, הודיעו לי שאני צריכה גם להאכיל את כל היצורים הרעשניים והפרוותיים ששם.

קטן עליי- אני והארנבת ננשנש לנו חסה בכיף!!

הפגישה הראשונה שלי עם ידידיי החדשים - לא הייתה מוצלחת, אפשר לומר אפילו כישלון מוחץ!

את פניי קיבלה חבורת אווזים תוקפניים - הם התחילו לרדוף אחריי אני פרצתי בריצת מרתון מסביב לפינה בקריאות "הצילו" מבישות- איפה נילס הורלגסון כשצריך אותו!!

להציל את העלמה במצוקה, הגיע אביר(מנהל האורווה) על סוס לבן (סוס חום) - הוא אפילו לא ירד מהסוס להילחם בגבורה באווזים הוא החליט להתגלגל לו מצחוק ממרומי הסוס ובין גיהוקי הצחוק הצליח לומר רק "ברוכה הבאה" המשיך בדרכו ונטש אותי בגוב האווז- לא אבירי מצידו!!

החלטתי ששום אווז לא יצליח לקפל אותי והלכתי למלאכת האכלה.

התחלתי לחתוך סלט לשרקנים - חתכתי את הירקות דק דק , התלבטתי אם להוסיף להם גזר - זה יכול להרוס להם  את הטעם, לאותו הסלט היה חסר רק שמן זיית וזעתר(לא היה)!

באותו הרגע,מגיע מנהל החווה, הוא שמע על תקרית האווז ( האביר הזה לא ביזבז זמן, הוא דהר להעביר את הידיעה) ובא לדרוש לשלומי.

כשהוא ראה את הסלט המושקע שהכנתי- הוא שאל בצחוק מאופק, אם אני צריכה גם מיקסר להכין לשרקנים גרבר..

לקח לי כמה שניות טובות להבין שזו בכלל בדיחה.

לא נורא..השרקנים אכלו את כל הסלט, הם לא השאירו אפילו קוביה קטנה של פלפל! ( אח"כ למדתי שגם עם פלפל שלם הם עושים את אותה עבודה יסודית)

שאר האכלה,עברה ללא תקלות משמעותיות - כל סוס קיבל חב' חציר ארוזה , לתרנגולות עשיתי קוקולו עם התערובת ואת האווזים הענשתי!

הם קיבלו אחרונים אוכל - רק לחם ומים לחץ!

בסוף אותו יום, הייתי סחוטה - לרגע שקלתי אפילו לנטוש. לא הייתי מורגלת בבעלי חיים 

בעוד אני ממדה מעייפות ומהרהרת לעצמי אם זה יהיה מוזר אם אאמץ עכשיו את ההליכה על ארבע , כי הרגליים עוד שניה כבר לא ישאו אותי, מנהל הארווה הציע לי שיעור רכיבה.

עם כל העייפות שבי - הרעיון קסם לי!

לנוח על גב של סוס, עם הרוח הקלילה..לא נורא אם באותו הזמן האוויר עמד.

לכבוד השיעור הוצא בשבילי סוס יפיפה, זקן שקט ורגוע - אבל מזה מסריח....עוד לא הורגלתי בריחות הללו.

אני זוכרת קטע קצת מביך( לא הייתה לי מספיק מבוכה באותו היום!)   

לסוס הזה היו חמישה רגליים!! הייתי המומה...פעם ראשונה שראיתי לסוס.

כשהייתי על הסוס ( בעזרתו של הכיסא) ההרגשה הייתה נפלאה - הרגשתי גובהה,יפה, משוחררת..

אחרי הסבר קצר על צורת הישיבה, הנחת הרגליים בארכובות וכיוון הסוס לפי הרצועות הובלתי את הסוס ברחבה- המאנג'.

קלטתי את העניין מהר מאוד, מנהל האורווה ליווה אותי במבטי הערכה ( אחרי פרשת האווז - הייתי צריכה את זה).

המדריך נתן לי אישור ללחוץ קצת עם הרגליים על הסוס,להגביר מהירות.

"קצת" - הכל יחסי..

הסוס הגביר מהירות, הלב קיפץ מפחד והציצי קיפץ לו בהתפרעות - כמה שפחדתי..

המדריך צעק לי למשוך בעדינות אחורה את המושכות - הסוס נעצר, מזל שהביאו לי סוס קשיש..

כשירדתי מהסוס, הפעם ללא עזרת כיסא, היו לי כאבי מפסעת איומים..הייתי בטוחה שבחיים הרגליים לא יתישרו לי!!

אימצתי (מחוסר ברירה) לעצמי הליכה עארסית מקומית ובשארית כוחותיי חזרתי הבייתה.

קולולו - תתחילו לזרוק סוכריות על המסך הבן היום עלה לתורה!!

להגיד שהכל הלך חלק ופיקס - אני אהיה בלופרית אמיתית.

כמה קריזה הייתה לפני...

יום לפני הארוע הגדול - אני נכנסת לאדישות שמדהימה אפילו אותי!!

שום דבר לא מוכן ואני עוד מוצאת לי זמן לשנת צהרים קלילה ( שלוש שעות!).

אני מתעוררת משנת היופי שלי ( עאלק יופי..קוביות על הפרצוף וגבות מפוזרות - אני חושבת שנרדמתי על השלט.) למטח טלפונים:

נו..נתת תזכורת לאחים?

נו..הבאת את העוגות?

נו..הכנת את הבגדים?

לכל השאלות המציקות האלה הייתה לי תשובה מתוחכמת ומוכנה מראש: "לא!"

הצליחו להלחיץ אותי! , ובשביל להירגע לקחתי עוד הפסקה עם קפה וסיגריה.

השאטני התפוגג עם הקפה- שטפתי פנים, סירקתי את הגבות אבל  קוביות הוופלה בפרצוף התעקשו להישאר.

אני נוסעת להביא את העוגיות - בדרך אני עורכת מדגם טעימה, עוגיות הבוטנים לא משהו..

 מרימה טלפון לשתי חברות טובות והאחות הגדולה כבר בדרך אליי.- בשלב הזה אני לחוצה כמו טמפון לא ביום מחזור.

והחבורה העליזה הזו בבית שלי - מתחילה להעביד אותי!

לכי תתקשרי...

לכי תגהצי..

לכי תכיני נס קפה לכולם!!!

תודה לכן חברות מקסימות ולאחותי היפה .

ביום הארוע:

בשש בבוקר כל המשפחה ערה, יש התרגשות נעימה בבית. 

כולם לובשים את הבגדים שהכינותי מראש מבעוד מועד ( בלי שום קשר: כל פעם שנגמר גליל נייר טואלט אני נזכרת בבתיה עוזיאל!)

איזו משפחה יפה...תענוג היה לראות את כולם חגיגיים. אם להשויץ טיפטיפונת גם אני הייתי חתיכה ( נו טוב, כמה חתיכות) מהממת.    

הגענו ראשונים לבית הכנסת - שמש של בית הכנסת קיבל אותנו בחיוך ענק ומילמול ברכות נעים.

העליה לתורה נקבעה לשעה 7:30 .

בשבע שלושים ושתיים - אף אחד עוד לא הגיע!!המשפחה נטשה אותי...

בשבע שלושים וחמש - אני רואה את אחת האחיות באופק  - היא אישה!!,אני צריכה מיניין!  

שבע שלושים ותשע - מתקשר אחד הדודים לשאול לשם בית הכנסת - איזה שאלה זו...לבית הכנסת קוראים "בית הכנסת!

ברבע לשמונה, נראה לי שהשמש כבר לא מלמל דברי ברכה, אבל באותו הזמן מגיעים כמעט כולם בבת אחת.

אני משחררת נשימה ...נוכחות כמעט מלאה של כל המשפחה, יש אקסטרא מניין- אפשר להתחיל!

הבן המתוק שלי..התרגש מאוד.

הוא פתאום נראה לי גדול כל כך - כאילו צמח לי ברגעים אלה מול העניים.

היקר היה קרוב אליו - גם אני רציתי להיות שם בספסל ליד התורה (היה מקום!)

היקר היה מצחיק...מכיוון שהוא לא כזה גדול בתורה הוא היה צריך עזרה עם התפילין והנחת הציצית ומידיי פעם היה זורק לי מבט של  "הצילו"..

כשהבן קרא את הפרשה שלו - היה שקט מוחלט ( השתקתי אותם) הוא קרא בקול שקט אבל ברור.

בדרך כלל לא חסרות לי מילים לתאר הרגשות או רגשות - אבל פה..ואוליי בגלל שהזכרון טרי, אני מתקשה וישר יוצאות לי דמעות ונזלת שקופה - קשה לכתוב ככה פוסט!.

על ההרגשה העילאית הזו - אכתוב פעם בנפרד.

כשהבן החזיק את הספר, מטח של סוכריות נחת עליו (ok - נראה לי שיהיה לו תסביך סוכריות ) .

חלק זרקו בתנופה מוגזמת ...ממש סקלו אותו בסוכריות! 

בן יקר שלי, הגעת למצוות

אני מצווה עליך רק דבר אחד: הייה מאושר!!

ל"ג בעומר לפני 13 שנה...

אני מהקומה השלישית בבית שלנו אז באילת צופה על הרחבה שמלאה מדורות מרצדות.

אני מתרגשת ומפחדת באותם רגעים עד כדיי התפוצצות - לא מהמדורות.

 עוד כמה שעות אחזיק ביד את ילדי הראשון.

אין לי כאבים ואפילו לא ציר או צירצור קטן, אבל נקבע תאריך להולדת הבן.

לא מחכים ללידה הטבעית, לא לוקחים סיכון - בעוד כמה שעות מיילדים אותי.

אני זוכרת את עצמי בוהה במדורות עד שהפכו לעיגולי אור כתומים ועגולים- כמו הרבה עיגולי שמש בשקיעה.

באותם שעות,אני והבן העובר מנהלים שיחה פנימית עמוקה:

" בן יקר שלי..מה דעתך על השם עומר? מקורי,לא?.

תחליט אתה- או עומר או זרובבל ( תזוזזה עצבנית שלו - לא מצא חן בעיניו זרובבל)

אנחנו כבר אוהבים אותך, מחכים לך - אז תעשה טובה, צא כבר!!!"

אני והבן ניהלנו שיחות עוד מהתקופה שהתא התפצל רק לשניים.

באותה תקופה היה בי המון כעס עצור, את רוב חודשי ההריון האחרונים בילתי בבית חולים, כל סיבוך הריון אפשרי,פשוט נדבק אליי: דימומים,חשש לרעלת הריון ו"הסוכריה" כתם בכליה של העובר.

אני אפילו עכשיו לא מסוגלת לכתוב מה היתה הדיאגנוזה.

כמה כעס היה בי, להוא היושב במרומים-  בחג שבועות שעבר הבאתי לו כבר את ה"ביכורים", ואת הילד הזה אני רוצה לי,הוא שלי ובשבילי!

 יום למחרת ניסו ליילד אותי באופן טבעי, כולל זירוז ודחיפת אצבעות של הרופא (לא נהנתי מזה..) , כשזה לא התקדם, הרופא הסוטה ( זה שדחף אצבעות ועוד עם כפפת גומי!) הודיע שאין ברירה מכינים אותי לניתוח ושאני לא אדאג תשאר לי רק צלקת קטנה - אוכל להמשיך ללבוש את בגד ים הביקיני!

עאלק ביקיני...ממש בדיחה של רופאים, זה היה מצחיק במיוחד כשמולם הייתה אחת שרוב הסיכויים שאם הייתי שמה ביקיני,היו צריכים לנתח אותי למציאת התחתון הקטן.

 הניתוח היה בהרדמה מלאה, כך שאין לי את החוויה של הרגעים הראשונים(עד עכשיו זה מציק לי).

אבל כשהביאו לי אותו בפעם הראשונה,עטוף וקשור כולו בלבן ורק הראש חשוף, לא יכולתי להכיל את עוצמת הרגשות שהיו בי.

התפוצצתי מגאווה - תינוק יפה, גבוה ( 56 ס"מ) וחטוב (3.155 ק"ג)

התפוצצתי מאהבה - אהבתי אותו עוד בבטן, אבל להחזיק אותו..

ליידי עמדה גם אחות ביה"ח,שליוותה אותי כמעט בכל התהליך. היא ידעה שאני רוצה לקרוא לו עומר.

היא רק שאלה: מה דעתך לקרוא לו עומרי, תוסיפי את ה-י', שישמור עליו אלוהים.

עומרי...עומרי..כן, הוספתי לו את ה-י , כי בואתו רגע אני ואלוהים השלמנו.        

יין אדום

שמיים זרועי כוכבים

ירח מלא

מדורה דולקת

חברים טובים ויקרים

שילוב מנצח!,תדעו לכם שהחיים פשוט..פשוט יפים!

אתמול היה לי את אחד הימים שיחרטו לי בזיכרון לעולמים. אפילו שאני אחרי המפגש, בגדי המסע מסתחררים להם במכונת הכביסה ולי כבר אין ריח של בדואית (איזה בושם טוב זה..) עדיין מפעמת בי התרגשות.

ביום קצר אחד כל הרגשות והתחושות נכנסו לפעולה:

 - (סטנדרטי)  יום חמישי בבוקר, הכל ארוז כברברכב, אין לי חשק לעבוד- מנסה לעבוד אבל עושה שטויות,טעויות - אם באותו זמן היו שואלים אותי כמה זה שתיים ועוד שלוש - נראה לי שאפילו על זה הייתי עונה בטעות!

- (אוף) סוגרת את הספרים והמחשב בקריזה  מקפלת את עצמי החוצה - לא נורא,מגיע לי לקבל פעם בשנה כסף על אי עשייה.

- (סבבי) אני ברכב,בדרך לאחות הגדולה, הגוף משתחרר ואני מבינה שעשיתי טעות שבאתי בכלל.

-(עצבנית) נזכרת ששכחתי לתאם איזושהי פגישה ליום ראשון, עושה אחורה פנה חזרה לכיוון העבודה.

- (עצבנית) האחות הגדולה עדיין לא התארגנה והשעה כבר 11:00 !! ואיך נספיק להגיע לצפון תוך שבע שעות?!

- (סבבי) נושמת עמוק ומחליטה שהיום הזה יהיה פשוט נפלא!, ארוחת צהריים קלילה ובריאה (סלט ירקות וצ'יפס)אצל האחות , הרי ידוע שלא מומלץ לנסוע על בטן ריקה.

 (באייקון כתוב מוציא לשון, אבל אני תמיד מתייחסת לזה בתור "צחוק גדול", וחוץ מזה לא מנומס להוציא לשון חוץ ממקרים מיוחדים מאוד) - שיחה עם סופיה שהודיעה שלא תוכל להגיע. כייף לשוחח עם סופיה, אנחנו תמיד מגיעות לתובנות עמוקות - בשיחה הזו הגענו למסקנה שקשה זה טוב, כמה שיותר קשה עוד יותר טוב.

-(סבבי) " אנו יוצאים לדרך הופה הי הופה הי"...

-( אוף אוף אוף) "הופה הי"....ההופה הזה לא נגמר!! 

- (אה) אני והאחות מחליטות להיכנס לנצרת, לראות כנסיה אחת או שתיים- מי יודע, אולי ביום הקצר הזה נספיק לשנות גם את הדת. פקק תנועה איום ( אנחנו בכבודנו ובעצמנו אחראיות לפקק) הנהגים עצבניים עלינו ואנחנו סה"כ מאטות בשביל למצוא חניה!. התייאשנו והחלטנו לצאת מהעיר לפני שיסקלו אותנו - החלטנו להישאר יהודיות גאות.

- (עצבניות, קריזה, שערות לבנות מתחילות לבצבץ מהאף) מתבלבלות בכבישים, כבר ממש קרובות אבל בטעות לוקחות את הכביש הנוסע לטבריה. עיקוף קטנטן, עאלק קטנטן...אם לא היו חסרים מים בכינרת בטוח שהיינו מצליחות לראות אותה מרחוק.

- קולולולו, מצליחות להגיע למקום המפגש בלי לעצור במספרה להחלפת השיער לבלונד . אין שום אייקון או פלא טכנולוגי אחר שיכול לתאר את התחושה של הרגעים הראשונים של המפגש.

שחר יצא לקבל אותי עם חיוך ענק ומקסים - הוא בכלל לא דומה לו!, בדמיון שלי הוא היה אמור להיות שחרחר נמוך וקירח עם שפם באף ופתאום יוצא לקבל את פניי יפיוף שכזה!

 הוא אומר,שגם אותי הוא דימיין אחרת - הוא דמיין אותי בהרבה יותר שמנה....מה הוא חשב לעצמו? שהוא הולך לפגוש מישהי במימדי כדור פורח?

 - חיבוק ענקי, כמה שחיבוק יכול להכיל...באותו הרגע הייתה לי תוחשה משונה ומופלאה כאחד - כאילו אני מכירה אותו ממזמן ולא רק מחילופי תגובות. כאילו..כאילו..אוף אני נתקעת פה לא מוצאת מילים.

גם בו עברה אותה תחושה - מאוחר יותר באותו ערב הוא אמר שתמיד רצה אחות קטנה - מה לעשות, לא תמיד מקבלים מה שרוצים- אז אני אהיה אחותו השמנה (והוא כזה שחיף..)

הוא הוביל אותי לפגוש את רעייתו,את זוהר - דבר ראשון שעלה לי בראש כשראיתי אותה זה "וואו"..עניים כחולות יפות ונוצצות ננעצו בי - עניים מדברות יש לה.

העניים הפטפטניות שלה אמרו לי: ברוכה הבאה, שמחה לפגוש אותך וגם קצת ...קצת מכל דבר.

 עד השעות הקטנות של הלילה היינו סביב המדורה. צחקנו ופיטפטנו בלי הפסקה ( אם כל מילה הייתה קלוריה - בטוח שהייתי חוזרת משם אנורקסית!) אפילו לרגעי השקט שהיו,הייתה שלווה מדהימה.

זכיתי להכיר גם זוג חברים טובים שלהם- חברים עם ראש טוב..לכולנו היה ראש טוב ולא רק בגלל היין וההצטרפות הקצרה שלנו למפלגת "עלה ירוק".

 הבוקר הגיע מהר מידיי,לו היה אפשר לעצור את השעון,את הזמן.

עם ההתארגנות,נתתי עוד הצצה על המקום - בשקט בפנים אמרתי למקום הזה "תודה".

משהו בעצי הזית הפזורים,בסלעים ובאדמה הרכה ( אופס..זו לא אדמה רכה,אלא "מוקש" של פרה) הציפו אותי באנרגיות של אהבה.

 חיבוק פרידה...לחיבוק  הזה נוספה תחושה שמתפתחת פה חברות יפה.

זוהרת ושחר- גם מפה אומרת לכם תודה על שפתחתם את הדלת,את הלב והנשמה.

אתם מיוחדים

אוהבת אותכם

המון