| 6/2006
כחול ולבן
איזה משחק...
פעם ראשונה שיצא לי לראות משחק מההתחלה ועד הסוף,מרצוני החופשי - ועוד ליהנות מזה!
הידע שלי בתחום הכדור-רגל מצטמצם בזה שאני יודעת שיש: שני שערים,כדור אחד,ואם מישהו מבקיע גול יש צהלה וכל השחקנים עושים עליו ערימה.
אין לי בעיה עם זה, אני חיה טוב עם הבורות שלי בכדורגל -או בכלל.
אבל היום החלטתי שאני רואה את המשחק, מנסה להבין מה כל כך מלהיב בזה.
המשפחה קיבלה את הרצון שלי לראות את המשחק בגיחוך.
לא איכפת לי, טליק מבקש להחזיק אצבעות ואני רוצה לדעת בדיוק על מה.
לקח לי כמה דקות להבין
שהטובים -כחולים
הרעים-בלבן
וזה שמתרוצץ על הדשא בצהוב- הוא השופט הבן זו..
בהתחלה גם אותי הצחיקה הסיטאציה שאני יושבת מול המסך, מפליא איך נשאבתי מהר מאוד למשחק עצמו.
כשארגנטינה קלעה את הגול הראשון - שמחה וצהלה בבית משפחת ב'.
איזה גול..אני לא זוכרת מי קלע אותו, כולם דיי דומים: שחורים, רגליים קצרות ושערות כבש.
והיה שחקן טוב, שאפילו קראו לו ככה: כבש,או טבש..אני לא ממש זוכרת.
כשגרמניה השוותה בגול לא מרשים במיוחד שלה - איזו אכזבה..לקחתי את זה ממש אישית!
אנטישמים!, לכולם היו שמות מוזרים הלקוחים מאיזה סרט כחול, והם לא היו קולעים אם השוער הארגנטינאי הקודם היה בשער-בטוח!
החליפו במקומו לפלף, עם ידי מסננת!
אחרי 120 דק' משחק , שלא קמתי ממנו - חוץ מלכבות את הגאז, הגיע שלב הפנדלים.
נו דייי....דחילק, זה רק משחק ראשון שאני רואה, למה ההתעללות הזו?
כבר שקלתי להתחיל לכסוס ציפורניים- אף פעם לא היה לי את ההרגל הזה, אבל המתח ...
הטובים הפסידו,איזו אכזבה, הייתי ממש עצובה - לא התבכיינתי או משהו,לא להגזים
אבל אחרי המשחק נשארה לי תחושה של נאחס.
ביום שלישי יש עוד משחק - אין לי מושג מי נגד מי, או למי צריך להחזיק אצבעות.
טליק כבר יגיד לנו.
| |
בת יענה
מה אגיד לכם בנים
אמא שלכם היא בת יענה
תחת גדול כבר יש
והראש טמון עמוק באדמה
אמא שלכם גם קצת עיוורת
ואיבדה מזמן את חוש הריח
גם אם אני דורכת על חרא
או מכוסה בתוכו
אני לא מריחה
לא מריחה
לא מריחה
עוד משהו יפים שלי
אמא גם קצת חירשת
ויש לה גם משהו מהדיסלקציה
אבל זה בסדר
כי
אם לא היו לי את המוגבלויות המבורכות האלה
הייתי מקללת את הבני זונות שירו בילד חמד הזה בראש
הייתי עוצמת עניים ואוזניים מרעש הפיצוצים שברקע
הייתי בוכה,כי אבא שלכם לא עונה לי
והוא נמצא קרוב לבלאגן
אבל אל תדאגו בנים שלי
הרי אמא שלכם היא בת יענה
תחת גדול כבר יש
והראש טמון עמוק עמוק באדמה
| |
בואי לים
"בואי לים, הכחול יעשה לך טוב..."
לא התחשק לי,אני דיי בטטה בימים האחרונים , אבל משתדלת לא לשקוע בזה – אז גלגלתי את עצמי מהכיסא של המחשב לכיוון החדר לחפש את הבגד ים.
אף פעם לא מוצאים אותו כשצריך!!
וזה לא שהבגד ים שלי הוא איזה תחתון חוטיני קטן שיכול להיעלם בטעות בחריץ שמפריד בין המדף לארון.
אחרי חיפושים מפרכים ( אני לא אגזים..שתי דק' חיפוש) מצאתי אותו מונח מיובש ומקופל בתיק של הבריכה.
לפחות אני מסודרת,אם רק הייתי זוכרת שאני מסודרת...
אני אוהבת את הבגד ים שלי, לא רק בגלל שהוא מרים לי את הציצי לצוואר, אלא בגלל שהוא נראה קטן..מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה הוא יכול להימתח.ולהימתח..
הילדים החליטו שהם לא מצטרפים,לא מתחשק להם.
בזמן האחרון, תחומי העניין שלהם לא כוללים את האבא ואת האמא שסחבה אותם תשעה ירחי לידה ,התענתה צירים ובגידולם מפרך הכולל גם נזלת ירוקה!
מה זה לא מתחשק להם?
שבת זה כמעט היום היחידי בשבוע,שבו כולם ביחד ואני נלחמת בציפורניים שאין לי, לשמר קצת משפחתיות נורמאלית.
הם "עשו" לי פרצופים- לא הזיז לי
היקר עשה לי פרצוף – גם לא הזיז לי, אבל מודה, סיקרן אותי.
הייתי חביבה עד מאוד הבוקר, עוד לא הספקתי להציק – אז למה אני בכל זאת זוכה לפרצוף חמוץ?
"אל תאלצי אותם,הם לא רוצים,לא צריך..רציתי להיות איתך לבד" – השפיל את ראשו לכיוון תפארתו.
" אהוב,תוריד את התורן תיכף ומיד – הילדים כבר באוטו!"
הסירה שלנו- דומה יותר לאמבטיה או גיגית/פיילה לעומת היאכטות העוגנות משני צידנו.
אפילו שהיא מכוערת,שרוטה וחריגה – אנחנו אוהבים אותה מאוד.
הילדים כבר הפסיקו לשאול מתיי תהיה לנו סירה מפוארת – הם יודעים את התשובה, זה כבר הפך לבדיחה.
מתיי נקנה סירה חדשה?- בפנסיה
מתיי נעבור לבית גדול עם כלב ובריכה?- בפנסיה
מתיי אני אלך למסעדה טובה?-בפנסיה.
בסירה לכל אחד יש תפקיד מוגדר, תענוג לראות את הבנים משחררים את החבלים,מבינים בקשירות- הם פתאום נראים לי כאלה גדולים,עד שהם מתחילים להתווכח ולריב שוב פעם למי שייכת חגורת הצלה זו או אחרת..
הם הילדים שלי, אהבה הכי גדולה שלי – אבל אני חייבת להודות שלפעמים הם כאלה "קוקו" ..( זה מהצד של היקר)
אחרי הסדרת הוויכוח, יוצא שעוד פעם אני מקבלת את חגורת ההצלה הקטנה – אם פעם אני אטבע , זה רק בגלל ציצי שחסם לי את קנה הנשימה וחגורה שחסמה לי את הריאות!!
כשאנחנו בתוך הים,בין אשדוד לאשקלון – מדוממים מנוע,זורקים עוגן ונהנים מהשקט הכחול...
הייתי יכולה שעות ליהנות מהשקט הזה , אבל שני הטרזנים שלי מתחילים עם קפיצות הראווה שלהם.
השניות שהם נעלמים מתחת למים מקפיץ לי את הלב..אבל מה איכפת להם, הם עולים לסירה שוב ושוב להדגים לי קפיצה שהמציאו.
זה בדרך כלל, השלב שגם אני קופצת למים, וזה גם השלב ששלפוחית השתן מתחילה ללחוץ.
עאלק קופצת..
יורדת בסולם, שלב אחר שלב, מסתכלת ימינה או שמאלה שאין איזו מדוזה או כריש חוצה – אני מאוד זהירה (מבאס לכתוב פחדנית)
אבל השבת הזו לא הייתי זהירה (פחדנית), רק כועסת- כועסת על כל העולם ואשתו,כועסת על השבריריות של החיים,כועסת על אבידה.
החלטתי שאני קופצת לים !!
הילדים פרגנו ועודדו בקריאות: "יאללה אמא , יאללה אמא" – אז ביקשתי מהם בנועם שיסתמו.
היקר היה קצת מודאג: הוא העביר את גלגל ההצלה לצד שלי, זרק את הבוגי של הילדים לים רק חסר היה לו לקרוא לשיטור הימי ולמסוק שיחוג מעליי. ובנוסף לכל זה נתן לי הוראה לקפוץ רק עם חגורת ההצלה ( בטח רצה להיפטר ממני..)
אפשר לחשוב...אני רק קופצת לים, אני לא עושה איזה באנג'י מסובך.
כולם תפסו עמדת ציפייה , שקשקתי מפחד ואפילו לא השארתי להם מכתב פרידה עם הוראות הפעלה .
לקחתי נשימה ונתתי קפיצה ממש..אבל ממש לא חיננית!!
אפילו שהייתי עם חגורת הצלה, הצלחתי לשקוע עמוק! (דחוף- דיאטה!) .
השניות הקצרות האלה מתחת למים –הבהילו אותי.
כשעליתי סוף סוף למעלה (אחרי שלוש שניות בערך) הייתי חנוקה מכמות המים שחדרה לי דרך האף, והידיים התחילו להכות ולסטור לים בפראות .
הבהלתי אותם ( רק שניות ספורות, משום מה זה הצחיק אותם אח"כ), הגדול שיחרר אנחה ואמר:אוף אמא,הקפצת לי ת'לב"
יופי
שירגישו מה קורה לי כל פעם שהם נעלמים לי מתחת למים.
שבוע הבא אני אנסה לקפוץ פליק-פלק לאחור!
| |
חדשה מרעישה!!
קבלו חדשה מרעישה בת כמה דקות בלבד- פוקימון עונה שמינית חוזרת לאקרנים!!
את החדשה החשובה הזו קיבלתי מהבן הקטן,שכבר ממזמן נגמל מפוקימון,ובזכות זה כבר אין לנו כוסות,צלחות,מימייה,מחברות, תיקים, בגדים ואפילו תחתונים בדמות הפיקצ'ו המעצבן.
איך שנאתי את תקופת הפיקאצ'ו...
אבל התמצאתי בתוכנית- ידעתי את כל ההתפתחויות שלו- אני ממש גאה בעצמי!
אבל אם חושבים על זה, גם לנו היתה תוכנית דומה, עם דמות שמשנה צורה: "ברבאבא"- זוכרים?
דיגידיקוץ...ברבא קוץ!
ולזכר הימים ההם, קבלו באהבה את השיר מרגש הזה:
ברבאבא
ברבאבא נולד בגינה
הוא גדל בין עצים וורדים
אך בגלל שהייתה לו צורה משונה
צחקו עליו כל הילדים
הם קראו לו בלון מנופח
ותמיד לעגו לו כולם
בגלל זה התהלך כה עצוב ומסכן
בלי חבר וידיד בעולם.
ברבאבא, ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא, ברבאבא
אוהבים אותך כולם.
יום אחד הוא טייל בחצר
ופתאום היא הופיעה מולו
ברבאמא יפה, ברבאמא שחורה
מתאימה בדיוק בשבילו
אז השניים עשו חתונה
והלכו לחופה יד ביד
ואלפי ציפורים שהיו בגינה
כך זימרו לכבודם פה אחד:
ברבאבא, ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא, ברבאבא
אוהבים אותך כולם.
ונולדו לשניהם ילדים
ברביונים שישה או שבעה
זו היתה משפחה מאושרת מאוד
משפחה שכולה אהבה
והיום הם עוברים בגינה
בשורה אחרי ההורים
ובלילה בלילה לפני השינה
הם נותנים נשיקה ושרים:
ברבאבא, ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא, ברבאבא
אוהבים אותך כולם.
| |
 זה מעצבן
זה ממש מרגיז
זה מעצבן
איך זה שמחנייה ענקית, מלאה ברכבים היונה מחליטה לחרבן את הקקי הירוק שלה דווקא על השימשה שלי?!
אם הייתי תופסת את אותה יונה ( יונת שלום שמשלום) עם הנוצות שלה הייתי מנקה את השימשה!
ומכיוון שלא היו לי נוצות והיציקה הירוקה הייתה בשלבי התייבשות - ניגבתי את זה עם מטלית לחות מרעננת.
ועכשיו כל פעם שאנגב את הפנים,אזכר בקקי הרענן שנחת לי על השימשה.
ועוד דבר שמרגיז אותי - זו החניה של הבניין.
אוקיי- אז נגמרה לי הסוללה של השלט
אוקיי- אז לא החלפתי
אבל למה בדיוק כשאני ממהרת, אין אף רכב יוצא או נכנס?!
ואני כמו טמבלה - לוחצת על השלט המת, מי יודע אוליי יקום לתחיה ויפתח את שעריו
נאדה - שמממה ושיממון , לפחות היה עובר אוטו זבל - אני יודעת שיש להם שלט!
ממש מצוקה - מתפללת לישועה מאוטו זבל..
ובכלל
למה צריך שער חשמלי?
של מי היה הרעיון המטופש זה?! שלי
ובנוסף לשער תקעו שם שלט "הכניסה לזרים אסורה, העבריין יענש" , רק חסר שישימו שם ש.ג ומראה עם הסיסמה: "דייר שפר הופעתך"!
ועוד דבר שמרגיז אותי- זה בעל המכולת הגרוזיני.
מה זה נגמר הלחם?!
תגיד שאין לך ביצים (אוליי עדיף שלא תגיד) -אבל לחם?!
ועם כל זה- היה לי יום יפה
| |
 החתיכה הראשונה
את השיחות הכי מעניינות והכי מרתקות יוצא לי לנהל עם הבנים דווקא בנסיעה.
היום בדרך לברית של אחת הגיסות, הבן הקטן שאל אם ראיתי כשחתכו לו.
לא, לא ראיתי, הביאו לי אותך רק אחרי שכיסחו לך את הבולבול.
אמא!!!
מה..בצחוק - יש לך בולבול יפה!
אמא!!
טוב, הינה אני מפסיקה לדבר על הבולבול שלך.
תגידו, אני שואלת את בניי המלומדים והמשכילים, למי חתכו בפעם הראשונה בתורה?
שניהם במקהלה- משה!
למשה חתכו את הלשון.אברהם אבינו -מוכר לכם?
שתיקה - הם בטח ניסו לנחש לאיזה צד של המשפחה הוא שייך.
אומנם אנחנו לא משפחה גדולה בתורה, אבל היה חשוב לי שידעו, כי בכל זאת בגיל שמונה ימים שידרגו להם את הבולבול - לא מעניין אותם למה עשו להם את זה?!
אז הסברתי להם..מה שבטוח הם בחיים לא ישכחו את זה יותר:
אברהם אבינו , ועם כל הכבוד למשה (ויש כבוד) הוא לא אבינו והוא בכלל שייך לתיבה.
"אמא,רמזור ירוק!"
לא להפריע לי..אברהם ערך הסכם עם אלוהים וכאות הערכה הוא חתך לעצמו את העורלה בלי הרדמה, בלי עזרה ואפילו בלי סכין, ואם אני זוכרת טוב הוא חתך לו עם אבן.
ותחשבו על זה,הוא לא היה תינוק קטן- הוא היה אדם מבוגר.
"אמא"!!!!
לא אני המצאתי, זה כתוב בתורה (ככה אני זוכרת)
"את עושה לי צמרמורת", רטן הבן הקטן והגן על מבושיו בשתי ידיו הקטנות
בטכס הברית, הילדים שלי גילו עניין בנעשה והציצו לסירוגין בנעשה.
הבן הגדול החליט לתת לי תיאור מדוייק כולל פירוט מצמרר על איזשהו קליפס שתופס את העורלה.
ילדים יכולים להיות אכזריים..
| |
הוא עוד פעם נרדם בסלון!!
אם יש משהו שמרגיז , מעצבן אותי ושמצליח לנער את האבק מהגנים המרוקאים שלי - זה לראות את היקר נוחר לו בשלווה בסלון.
לא השלווה מפריעה לי (אוליי קצת - מבאס לראות אותם שלווים)
אלא הסלון - למה לישון בסלון?!
מה הבעיה לעלות חמש עשרה מדרגות,לחלוף בצעד מהיר על שני חדרי הילדים ולהגיע למיטה נוחה?
לא ביקשתי שיעלה את האוורסט
רק את המדרגות!
עליית המדרגות הזו, אינה דורשת כושר גופני מיוחד, ואם קשה לו בכל זאת , הוא תמיד יכול להיעזר במעקה.
אבל היקר מעדיף להקים את המחנה בסלון לפני העלייה המפרכת למיטה.
וככה מול המדורה(הטלויזיה) הוא נרדם לו בשלווה מחוייך ומחובק עם השלט.
מילא נרדם בסלון - אבל לחבק שלט?!
רק שלא יתחיל לנשק אותו ולהרטיב את הכפתורים..
כשאני רואה אותו בתנוחה הזו,אני נוהגת כמו כל אישה טובה - מתחילה למלמל מתחת לשפם (אני צריכה להוריד...) , בקוטריות משהו בסגנון של:
" כמה מסכנה אני..מה,לא שווה לעלות מדרגות למעני?"
" בטח את שני הילדים עשינו בסלון, ילדים סלוניים יש לי"
" תישן, תישן...לא מפריע לי - על הדרך מזיזה כסאות, שולחנות ,ונועלת את נעלי הזבל המרעישות ( אלה נעלי אצבע, שיוצא לי לנעול אותם רק שאני זורקת אשפה,אז אני קוראת להם נעלי זבל)
הוא טוען שאני מגזימה..
אני מגזימה?!
אני מגזימה?!
החלטתי לנקוט בשיטה אחרת, להניח לו להמשיך לישון בסלון ולהתייחד עם השלט.
ואז בסביבות ארבע בלילה , הוא עולה שקט ומניח את עכוזו באיטיות על המזרן.
אם יש דבר אחד שהוא קליל אצלי - זו השינה.
אני מתעוררת ושואלת אותו לשעה..הוא תמיד מוריד שעתיים .
בלפן כזה..כמה שהסיטואציה מעצבנת,יש בה משהו מצחיק
אני מדליקה את מנורת הלילה ומכריזה על השעה : ארבע ודקה?! ארבע ודקה?!
"כבר ארבע ושתי דקות"..הגאון של אמא שלו מתקן אותי, ו"תגידי אישתי " ממשיך להוציא פניני לשון מפיו "זה היה נורא אם היית מעירה אותי עם חיבוק נשיקה ו..חיבוק?
נראה לך?!,
מה פתאום !!
אתה בעלי.
| |
דיי,לא נכון
"דיי,לא נכון"..
זה המשפט המורכב שהצלחתי להוציא אתמול, לאחר שאחות בית הספר הקפיצה לי שוב את הלב והודיעה שהבן החליט לתת הדרן לקראת סוף השנה: לפרצ'ק לו את האצבע מהשטתחות לא חיננית על ריצפת הכיתה.
רק לפני שבועיים הורדנו לו את הגבס..
כל הנסיעה הייתי עצבנית, עצבנית על הבן.
לא איכפת לי שיצחקו עליו,אבל ממחר הילד הזה הולך לבית הספר עם קסדה,מגנים, שריון של אבירים.
אני אצייד אותו בשני בלוני חמצן ואכניס אותו לתוך בלון ענקי!
הוא כל כך לא זהיר, בבית הכינוי שלו הוא "אופסי".
מפיל כוס או צלחת- בקריאת "אופס" אדישה.
על הדרך היד מתרוממת ברפלקס ומעיפה פלאפון דומם - אופס, הפלאפון דומם לעולמים..
שפאגט במקלחת - אחרי אחחח ארוך שלו, אנחנו אומרים את ה"אופס" במקומו.
שיא השיאים: לפני כשש שנים .
יום לפני ראש השנה, אני לוקחת את הבנים לגן שעשועים חדש שנפתח בעיר.
הם במתקנים ואני מנהלת שיחה עמוקה עם האמהות על עצירות ושילשולים אצל תינוקות. פתאום מגיעה בריצה חבורה גדולה של ילדים והבן שלי בתוכה.
אפילו שעברו כל כך הרבה שנים,אני זוכרת את המראה הקשה לפרטי פרטים: זו הייתה שעת ערב עוד לא חשוך,אבל הפנסים בגן כבר דלקו - אני רואה את הבן מולי מוצף בדם בכל החלק הימני של הפנים, הוא אפילו לא בוכה רק אומר לי בקול המום ומופתע: "אמא אני לא רואה!"
אלוהים..איזה פחד, לא להאמין כמה רגליים יכולות להיות כבדות,הגוף מקבל חולשה.
עם כל זאת, אני שולפת אותו מההמון שהתקהל שם תוך שניות ספורות וטסה איתו לכיוון בית החולים.
אני לא זוכרת את הדרך,איך עברתי את הרמזורים , או איפה החנתי את הרכב - אני רק זוכרת את דלתות בית החולים נפתחות ,את האחות מנתקת את האחיזה הלופתת שלי בבן .
את ראש השנה,כיפור וסוכות בילנו בבית החולים: הבן סדק את ארובת העין- תקופה ארוכה הוא ראה כפול .
וואלק יופי, באותה תקופה הוא ראה אותי כפול שתיים!, אומנם בטטה אבל לא להגזים.
וחוץ מזה הסברתי לבן (וגם לרופאים) שאמא יש רק אחת!
כשהנפיחות ירדה,חזרה לו הראיה הרגילה ונפרדנו בשלום ובתודה מהצוות הרפואי הנפלא.
ומכל התקרית הזו נשארה לו צלקת קטנה וחמודה מתחת לעיין.
חודשיים אחרי,הבן חוזר לחוג הכדור סל - כבר בשיעור הראשון הוא מקבל כדור בראש.
חזרה לבית חולים.
עוד פעם אני אמא כפולה..
הצוות הרפואי כבר מכיר אותנו, הרי חגגנו ביחד את החגים- אפילו האחיות באו להגיד לנו שלום ולראות מה קרה שוב לילד הפלא שלי.
בדיקת סיטי נוספת מראה שהסדק חזר - אין מה לעשות רק להמתין עד שהנפיחות תרד וכדורים חוץ מבלון או בועות סבון הם מחוץ לתחום.
הוא כל כך אהב כדור סל ..
פחות מחודש הוא בהפסקה בבית הספר - כדור רגל נוחת לו בפרצוף.
הוא אפילו לא שיחק - כדור טועה.
בפעם הזו כשהגעתי למחלקה - לא דיברתי, לא צייצתי - אילמת!
אם הייתי פוצה את הפה זה רק בשביל ליילל בבכי או תיסכול, זה לא הגיוני...כמה צירופי מקרים יכולים להיות?!
והיום האופסי שלי בבית עם אצבע מקובעת - מסתכל בערגה בגיטרה החשמלית החדשה שלו,בלי יכולת לנגן.
מגיע לו!!
הוא חייב לדעת לשמור על עצמו, השלומיאליות שלו מדאיגה אותי.
ועכשיו לי נותר לחפש לו מגן
אולי אני אבנה לו מגן מהדוד חשמל שהתקלקל?
| |
לא שמים גזר בטנא!
לא שמים גזר בטנא!
הנה עוד טרואמת ילדות - גזר בטנא.
כשהייתי ילדה חג השבועות נתפס אצלי ככאב ראש אחד גדול!
יום לפני הטכס בבית הספר אמא שלי בכוננות שבועות:
יש להכין זרים לבנות (לי ולאחותי הקטנה ממני בשנה)- הזר הוכן מצמח האספרגוס שגדל בנדיבות אצלנו בגינה.
מכירים את הצמח הזה?
אם לא -אשריכם.
זהו צמח ארוך וירוק מלא קוצים של קיפוד - "מתאים" בדיוק לזר שבועות.
אין סיכוי שזר האספרגוס יפול מהראש - הקוצים תופסים את הקרקפת במקום סתם סיכות טיקטק נעימות.
את זר האספרגוס הזה, אימי הייתה מחזקת עם חוט תייל קוצים ממבנה התעשייה שמימול- סתם !!
לאספרגוס נקשרו ורדים - לפחות לורדים הללו הוצאו הקוצים.
זר לתפארת, כך כולם אמרו - ולאף אחד לא היה איכפת שהראש שלי מלא חורים כמו מסננת של קוסקוס!!.
לא פלא שיוצאים לי שטיות מהראש - הם זולגים מחורי האספרגוס, זהו נזק בלתי הפיך.
אבל יש בזה פלוס - לא יכולים להגיד לי סתומה (או שכן..)!!
אחרי שהזר הונח במקרר, בשביל לשמור על טריות ואפקטיביות הקוצים עד ליום המחרת, אנחנו מתפנים למלאכת הטנא:
את סלסלת הקש היינו מקשטים בורדים של השכנה - שלה היו בהרבה יותר יפים משלנו כדברי הפתגם : "הורד של השכן ורוד יותר".
כל שנה השכנה הייתה צורחת עליי ועל אחותי הקטנה : היא תמיד הסכימה לנו לקטוף רק שני רדים ואנחנו, נפגעות האספרגוס, חשבנו שהיא התכוונה לשני זרים..
לסלסה הוכנסו זוגות זוגות מפירות העונה: שסק, שנאכל עוד לפני שהגיע לטכס, אפרסקים,מישמש- תמיד הוא היה חמוץ בעונה הזו של השנה, אז הייתי מוציאה ממנו רק את הגוגאים.
הכל היה יפה ובסדר
עד שאמא שלי הוציאה את הגזר!!
ולא סתם גזר
גזר ענק
הדוד של אליעזר מהגזר
שתבינו, אין לי בעיה עם הגזר ובמשך הזמן פיתחתי סימפטיה עמוקה אליו - לאיזה גזר גלשתי עכשיו?! (תזכרו, אני לא אשמה, זה האספרגוס)
הגזר בסלסלה פשוט לא התאים - הכל בא בזוגות ופתאום הגזר השעיר הזה שהונח לייד המישמשים...זה נראה כמו.. אז זה היה "פושע" להגיד את המילה.
ביום למחרת אני ואחותי לבושות בלבן (חוץ מתחתונים פרחוניים ), אפילו נעלי הלכה הלבנות של יום כיפור ננעלות לכבוד האירוע.
אמא שלי מתעקשת לסדר לי את שיער האפרו המתולתל שלי לשתי קוקיות גבוהות ומפגרות בסגנון שירלי טמפל - בקבוקים בקבוקים, איזו תסרוקת טיפשית..
וכך עם רון בלב ועם גזר בטנא ביד צועדות לכיוון בית הספר.
בדרך, אני לוקחת את הגזר ומעיפה אותו בתנופה לשדות, ומאיימת על אחותי שאם היא תלשין לאמא אני פשוט אכניס לה מכות!.
בדרך כלל היא זו שהייתה מפוצצת אותי, כשאני חושבת על זה עכשיו - כל הזמן "הלכנו" מכות!.
חג שמח לכם חברים שלי
שהטנא שלכם יהיה מלא כל טוב
כל הזמן
לעולם
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
