ממשיכה את הסיפור שלו :

29 ביולי 2006

מסירה ידנית

לכבוד

העלמה ענת

ממשרדי התמ"ת

הנדון: ירידת ערך במבנה(האדם)

ראשית כל אתנצל על אי הנעימות שנגרמה לצערי בעקבות  חוסר הבנה מצידכם ואי  רגישות מצידי.

השמאית אילנית אכן הגיעה לביקור כפי שהובטח לי , וכשהיא ביקשה לראות את הנזק שנגרם לי –לא היססתי פעמיים והפשלתי מכנסיים.

"אני המומה" – גמגמה קלות  והסמיקה עמוקות.

"את המומה?!, עוד קטיושה אחת והוא יהיה מוגדר בתור אבידה!"

"ומה בדיוק אתה רוצה שאני אעשה?!" היא צרחה לי באוזן בקול צורמני.

הכול אני צריך להסביר לעובדי המדינה האלה..."קחי פינצטה, סרט מדידה  ותעריכי את הנזק, הרי את מסכימה איתי שנגרם פה נזק, הוא בחרדה ולא עוזרים הליטופים שהיו מעודדים אותו בימים טובים".

השמאית יצאה מביתי כועסת לא לפני שהיא מילמלה לעצמה " עוד לא נתקלתי בדבר כזה"..מה שהעליב את נפשי עמוקות!!,כי גם אני לא נתקלתי בו שבועיים, והשבוע המצב החמיר ואני נאלץ להטיל את מימיי בישיבה.

אני לא יודע איך ניתן לאמוד את ירידת הערך הזו, או יותר נכון לומר צניחה , אבל אם זה ימשיך כך המין הנשי יגדיר אותי כ"טוטאלוס" !!

אני פונה אליכם  בבקשה לתקן את נזקי המלחמה.

את החור בתקרת הסלון , את הסדקים במבנה ואת העמוד התומך את הבית אני אתקן לבד,אתם רק תטפלו בעמוד האישי שלי,שבימים טרופים אלה הפך לאיטריה.

אני יודע שמשרדכם עסוק עד מעל הראש, אבל אל תשכחו אותי –אני איבדתי את הראש.

כפי שציינתי בשיחה הקודמת שלי איתך: אני לא דורש 72 בתולות ואפילו לא אחת , למי יש כוח להוריד את ה"ניילונים" עכשיו..

בסה"כ אני רוצה לחזור ולתפקד כמו בימים שלפני המלחמה- ולחזור ולעשות את "זה" לפחות פעם  בחצי שנה.

אני מוסר את המכתב הזה ידנית לכל הגורמים הנוגעים בדבר,בכדיי שאולי הפעם תיקחו את המקרה שלי ברצינות וגם בגלל שידיי פנויות בעקבות התקלה

לטיפולכם המהיר נודה (אני והוא)

שנדע ימים טובים יותר וקשים רק במקומות הנכונים.

בברכה

ארנב אדום

העתקים:

1.     מדור לחיפוש בולבולים – אם אין מדור כזה, מן הראוי שיוקם.

2.     מכון התקנים – במקום להתעסק רק עם יציקות וקושי של בטון, שיתייחסו לקושי שלי,או יותר נכון אי קושי.

3.     y-net          בכדי שכל הפגעים לא ישתקו, לא איכפת לי להיות מרים הדגל,ממילא אין לי מה להרים.

שששש.....

אני מקלידה בשקט

לא רוצה להפריע את שנתו

לפחות הוא לא נוחר

הרבה זמן הוא רדום

אולי הוא מת?

לא...

הוא רק ב"קומה"

אולי אני אטלטל אותו?

אבל איך מטלטלים מוח?

יש לי תחושה שהמוח נרדם לי, התאים האפורים השתלטו על כל חלקה טובה ( לא שיש לי הרבה מאלה)

אולי זה בגלל המצב

או החום הכבד

הלחות הדביקה

או אולי בגלל שלא הסתפרתי חודשיים , התלתלים חוסמים את כניסת החמצן למוח? (שנים אני עם תספורת קצרה, מוצאים חן בעניי תלתלים גם למעלה)

אני וואי ( רציתי לכתוב את זה באנגלית, אבל התאים , התאים האפורים..) גזע המוח הפך לי לענף,זלזל –רק שהוא לא יצנח.

בגלל שהוא החליט לעשות לו סיאסטה, לקחת לו חופשה בלעדיי,זה גורם לי לבעיות..

בעבודה אני עושה שטויות – דברים  שביום יום אני עושה בצ'יק,לוקחים לי יותר זמן, יותר תקלות ויותר קללות.

בבית,שום דבר אני לא עושה בצ'יק גם בימים טובים יותר, אבל עכשיו אני לא עושה אותם כמעט בכלל.

להפעיל מכונה, לשים מרכך,אבקת כביסה, לבחור תוכנית הפעלה – זה קוטל לי את התאים שנותרו.

אפילו כאן אני איטית יותר – כשאני קוראת בלוג , אני עוצרת את עצמי מלכתוב תגובה כמו: "חחחח,בלוג יפה אתה מוזמן לבלוגי"  - זה יהיה מוזר אם אני אכתוב את זה לאלה שאני קוראת אותם בקביעות?

אני מאמינה שזה זמני, והדיאטה שהמוח כפה על עצמו – דיאטה עתירת מלחמות, אירועים חום ונאחס – תיפסק, ואחזור להיות שמנמנה, עגלגלה  גם במוח ופחות סתומה בלומה .

לילה טוב לכם

סופ"ש נפלא

שבת שלום

וחג שמח

מבלומה

ובכלל קוראים לי רמה  

החלטתי שזהו, אני שמה את כל הדברים על השולחן.

יותר מחצי שנה אני מבטיחה את זה לעצמי, מספיק!, הגיע הזמן.

בלי רחמנות לקחתי את התיק ורוקנתי אותו על השולחן ולא יאמן איזה אוצרות מצאתי .

שמתם לב שתיק זה אופי?

נשים קטנטנות, אלה שיכולות למצוא בגדים ב"שילב" , תמצאו אצלם תיק קטן עם ידיות קטנות .

פעם ניסיתי לקנות לי משהו כזה קטן, כהחזקתי אותו הרגשתי כאילו אני מסתובבת עם תיק אוכל.

אצל הנשים המבריקות, אלה שיש להן נוצצים ופייאטים גם בתחתונים תמצאו פרוות נמר נייד או לחילופין תיק משובץ יהלומים וידיות משרשרת זהב.

אני הכי אוהבת את הנשים שמחליפות תיקים כמו שאני מחליפה גרביים, תמיד צבע התיק מותאם לבגד וללק הציפורניים ,לצבע הנעליים .

ואני משויכת לקבוצה שקונה תיק פעם בעשור, בגודל בינוני עד גדול פשוט במראה אבל חייב שיהיו בתוכו מיליון ואחת תאים.

אני משוגעת על תאים וריצ'רצ'ים, וכל המרבה הריהו משובח

והיום החלטתי לסדר את התיק ולא תאמינו איזה מציאות היו שם:

1. כדור דקסמול , קצת שחור ומטונף אבל עם גירוד קל הוא יכול להיות שמיש- מקסימום יעבור לי הכאב ראש ואני אקבל הרעלת קיבה.
2. כמה מסטיקים דביקים של אורביט , נזרקו לפח – הייתי יכולה ללעוס אותם, אבל אני בכלל טיפוס של בזוקה ( פעם הבדיחות של בזוקה היו יותר מוצלחות , או שסוף סוף התבגרתי?) .
3. שובר זיכוי- בדף כרומו מחוק. נראה לי שבכוונה הם עושים את זה!,גם נזרק לפח בקריזה.
4. יומן ריק ובתול- כל שנה אני קונה יומן (מקבלת) בראש השנה ומבטיחה לעצמי להיות מסודרת ולרשום שם את מספרי הטלפון ואת כל המשימות . היומן הוחזר בכבוד לתיק, מי יודע..השנה עוד לא נגמרה.
5. סיגריה מעוכה .
6. תור לרופא נשים מלפני חודשיים – אופס, יכול להיות שאני עם התקן פג תוקף?
7. גיליון הערכה מחצית ראשונה של הבן הקטן – מזה 70 בתנ"ך?!, אני אשאל אותו יותר מאוחר.
8.  תדפיסי בנק ישנים, מכתבי אזהרה בסגנון " נו נו נו " מהבנק.
9. תגלית משמחת – 100 ₪ שוברי קנייה (הייתי בטוחה שניצלתי את כולם) , מחר אני אלך להשתולל עם המציאה הזו!
10. ועוד תגלית ממש לא ברורה – זוג גרביים, באמת שאין לי מושג מה הן עושות שם.

יש פתגם מאוד נפוץ שאומר " תגידו לי מה יש בתיק שלכם ואומר לכם מי אתם" – אז תגידו לי?

גמר חתימה טובה!!

בשבת הייתה פה אוירה של יום כיפור, נראה לי שהאשקלונים התבלבלו קצת, או שהחליטו להזדהות עם אחינו הצפוניים - נשמות טובות אנחנו, אומנם אנו ידועים קצת בעארסיותנו ובשרשראות ה"חי" לצווארנו אבל לב ענק יש לנו.

אם בצפון יושבים במקלטים - אז גם אנחנו לא יוצאים!

אתמול העזתי לצאת ולהפר את המצור לשעה קלה, אבל רק בגלל שזה היה מקרה דחוף , אפשר לקרוא לזה אפילו חרום- הייתי חייבת לנסוע לסופר פארם התורן לקנות שעווה לרגליים.

אני יודעת..אני יודעת שזה חוסר אחריות מצידי , אבל עם כל הלחץ מסביב מי שם לב שיש לי תלתלים גם ברגליים..

 הסיבה האמיתית שיצאתי מהבית , הוא שלא יכולתי להישאר בביתי שלי עוד רגע אחד!

ההידבקות מול המסך,הטלויזיה בשביל לדלות עוד מידע נוסף..המתח והכאב..כל זה כבר היה מעבר לכוחותיי.

ובנוסף לזה הצליחו להרגיז אותי כולם - בעל וילדים זה לא תמיד תענוג כזה גדול,רק שתדעו לכם!

אז פשוט לקחתי את המפתחות , לא לפני שעידכנתי אותם, שאני להיום את תפקיד הליכלוכית סיימתי, היידים שלי יראו סבון -רק במקלחת, ושיראו לי אם על הסמרטוט יש ריקמה שכתוב עליה "רמה"!!

סתם הוצאתי קיטור, כי אני עייפה, אין לי כוח יותר להבין ,לדאוג ,לפחד.

ברכב אני מדליקה את הרדיו ושומעת שוב את השיר מתוך הסרט "שתי אצבעות מצידון"- את הסרט הזה ראיתי לפני כעשרים שנה , מי היה מאמין שאני אזכה לראות את זה גם ב"הופעה חיה".

ובכלל איזה שרים הם שמו אתמול..או מתקתקים עד כדיי בחילה , צרבת על גבול ההקאה

או שירי דיכאון - הגורמים לך למות מבכי אם לא מתת עד עכשיו מקטיושה או קאסם.

ובאותו רגע, חיפשתי סיבה להתבכיין ואין כמו להצטרף לפזמון  הזה :

"אל תדאגי לי אמא הכל שטויות בחדשות אל תדאגי לי אמא גם בשעות הכי קשות אני חזק אל תדאגי לו אמא פתאום מלאך יופיע וחלומך ירגיע אני מבטיח לשמור עליי"...(פאבלו רוזנברג)

מה שהפריע לי לתענוג אלה המשקפיים: דמעות בשילוב של מזגן גורמים לאדים בזגוגיות -זה בדוק.

אז לקחתי נשימה ארוכה

הצצה קטנה במראה

יופי...הפרצוף שלי נראה כמו הצרות של המדינה.

איפה נסראללה שאני אבהיל אותו עכשיו...אוליי צה"ל יקח אותי בתור נשק לא קובנציונאלי?

קיבלתי החלטה!!!

אני לא מורידה שערות היום, מקסימום מחר אני אעשה קוקיות!  

18/7/2006

רקטת קאסם נחתה בפארק הלאומי באשקלון...זה כל כך קרוב, ממש ממש קרוב

מתחילים להתעורר בי ניצנים של היסטריה

הילדים נשארים בבוקר לבד,מה יקרה אם ואם ואם..

כואבת לי הבטן

דיי דיי כבר

"תיכף אשוב", זה הפתק שבא לי להדביק על המצח, לעצום את העניים ולהתנדנד באיזה ערסל לקול ציוץ ציפורים ואוויר קריר נעים.

עם עניים עצומות אני אפליג למחוזות הדימיון..

למקום שבו יש כל שעה חדשות,( קשה להיפטר מהרגלים) אבל בה ידווחו על קשישה בת מאה שילדה תאומים ושהפיצוצים ברקע הם רק זיקוקים כי בשעה הזו החייל האחרון החזיר את התג, הנשק והמדים.

אין צורך בצבא - אין מלחמה,כולנו אחים..

ובאותו עולם מתקתק, הילדים יכירו מושגים אחרים

המילה מרחב, תזכיר להם מרחב של ירוק, מושג מתמטי ולא "מרחב מוגן"

שהשחר הוא לא אדום.

שהמילים עזה,חיזבאלה,נסראללה - לא יפחידו ויכווצו אותם.

מקום שאנשים מתים זקנים , ולא מקום שבו רגילים להגיד: "הוא היה רק בן עשרים"..

מקום שבו אסתכל סביבי ואומר: זה בדיוק המקום שרצתי לבניי, במקום: אלוהים, כל כך רציתי בשבילכם עולם טוב יותר"...

עוד רגע אפתח את העניים, אשאיר אותן חצי עצומות: כי עוד לא אבדה לי התקווה,הרי התקווה בת שנות אלפיים.

אני נזכרת עכשיו במשפט שסוגר כל פוסט של טליק"תהיו טובים" -  זה כדאי?

קיבלתי מטליק-תהיו טובים ורגישים את שרביט הסנדויץ'.

אני אוהבת סנדוויצי'ם וכהוכחה וראיה עכוזיי השמנמנים.

הסנדויצ' הראשון שלי היה בגיל חצי שנה בערך עם ביצבוץ השן הראשונה - באותה תקופה לא שמעו על נשכנים או ג'ל להרגעת החניכיים, פשוט נתנו חתיכת לחם קשה להרגעת החניכיים ובמקרה שלי - לחם שלם! 

ואותה ילדה גדלה והתפתחה וטעם הלחם היה ערב לה, רק שהייתה בעיה קטנה ומאוד מאוד מציקה - לא אוכלים סנדויצי'ם בבית משפחת ו'!

אני זוכרת את ימי החופש הגדול, כל ילד היה יוצא עם ארוחת הצהריים שלו בתוך חצי כיכר לחם מרוקן מהלבן שלו- בסגנון של פיתה משודרגת.

איך שקינאתי באותם ילדים...הסנדוויץ הפשוט הזה שבתוכו קציצות אדומות ברוטב אדום של פעם.

אצלנו בבית החוקים היו נוקשים - צריך לשבת בשולחן ולאכול מסודר.

כמה שבכינו ומרדנו אני ואחותי הקטנה - זה לא עזר, ותמיד אמא שלי פטרה אותנו בתירוץ כועס של : "סנדוויץ' - זה אוכל של עניים".

רק בתקופה האחרונה יש בי את היכולת להבין את הראיה של אמא שלי, להבין אותה בלי כעס,בלי תסכול - פשוט להבין ולהתחיל ללמוד לקבל.

כמה אנרגיה ביזבזתי על כעס מיותר..חבל, ועכשיו קצת מאוחר.

אמא באה מממשפחה עניה, היא אחת מתוך עשרה ילדים - הרעב היה מנת חלקה.

האוכל שהיא גדלה עליו היה שמן זית ,זיתים שחורים ודג מלוח - הכל ארוז בלחם.

אבל כשהיינו ילדים לא הבנו את התיסכול שלה,רק רצינו לרוץ עם הסנדוויץ' כמו כולם, הרי האמהות של תמיר, דורית וחנה הסכימו להם ורק לנו לא!

אני זוכרת אותי ואת אחותי אביבית יושבות ואוכלות את הארוחה בשולחן חנוקות מדמעות, כי סה"כ רצינו סנדוויץ' כמו כולם, כי ידענו שאחר כך יגידו לנו עוד פעם שאנחנו משפחה שוויצרית..

אמא לא התגמשה אפילו לא פעם אחת, אבל אחרי כמה ימי חופש כשאני ואחותי במצב רוח מסונדווץ' היא הייתה מפתיעה אותנו ב"פריקסה"!!

פריקסה, מי שלא יודע, זה מן לחם מטוגן שבתוכו מכניסים סלטים,טונה,ביצה ואם יש מקום גם חמוצים וצ'פס.

איזו חגיגה הייתה באותו היום:

אחותי הקטנה הייתה אחראית להביא את הזיתים במלח- הייתה סלסלה גדולה מקש ובתוכם היו זיתים עם מלח גס, טעם מדהים יש להם.

ואני הייתי אחראית על המלפפונים - תפקיד נכבד!!, הייתי בוחרת את המלפפונים החמוצים הגדולים והקשים וחותכת אותם לעיגולים (אווץ')

עכשיו אני נזכרת...בבית לא היו שימורים, הכל מעשה בית - פתאום מתגעגעת לטעמים האלה.

כשהשולחן היה ערוך היינו מזמינים את חנה ,דורית ותמיר בהסכמה של האמא - אלה היו דקות יקרות של גאווה שהינה גם אנחנו אוכלים סנדוויצ' ולא סתם סנדווץ'.

אומנם אוכלים אותו סביב השולחן - אבל זה בכל זאת סנדוויץ..

אז יצא לי סנדוויץ' חמוץ,מתוק, מריר - וזה בסדר, הוא טעים לי.

מי שרוצה ביס מהסנדוויץ - מוזמן

הוא ממש מפגר

כזה טמבל

אני עצבנית עליו

ועוד יש לו חוצפה לתת לי אזהרה

הגענו לאיומים –אה?!

אם הוא ממשיך ככה – מחר על הבוקר אני מעיפה אותו

או שאני אקרא לטכנאי

כי סה"כ לא משליחים מחשב לעת זקנה

הוא רק מקורר,נגוע בכמה וירוסים

רק שאין לו את החיידק הטורף..

כי אם הוא ימות לי

יהיה לי עצוב עצוב

אתה לא רואה שאני עסוקה בלנשום?!

אחרי הליכה מפרכת של שעה, הייתי חייבת להיתקל דווקא  בשכן הנודניק שעוד פעם מתלונן שאני חונה צמוד מידיי והוא לא מצליח לפתוח את הדלת..

כמה שאנשים קטנוניים לפעמים,שיקפץ מהדלת השנייה- מה הוא מפריע לי עכשיו, הוא לא רואה שאני אחרי ג'וגינג?!

עאלק ג'וגינג...נו שיהיה.

כבר כמעט שבוע שאני הולכת ברציפות, אני לא נהנית מזה,אני סובלת, מזיעה – רחמנות עליי, כואב לי על עצמי וממש ממש כואב לי העכוז.

אני הולכת שעה רצופה ללא עצירת ביניים,ללא חניה ומתפללת לאלוהי הרמזורים למשרד התחבורה ולמע"צ שלפחות כשאני אגיע למעבר החציה יהיה רמזור אדום!

מה סה"כ ביקשתי?!

רמזור קטן אדום, שיתן לי אפשרות לעצירה קטנה לרגליי העבות והדואבות..אבל לא,תמיד מופיע הרמזור עם האיש הירוק המהלך - מרגיז אותי הרמזור הזה..

יש עוד דבר אחד שלא מובן לי,שמטריד אותי עד מאוד: איך זה שכולם עוקפים אותי?!

אני הולכת מהר, ובכל זאת עוקפים אותי בצעד קליל ולא מתחשב.

שמתי לב לתופעה מאוד מעניינת ואני רוצה לשתף אתכם בתגלית המרתקת הזו.

יש שני טיפוסי צועדים/ות:

הבטטות - שלצערי הרב אני משוייכת לקבוצה הנכבדה והכבדה הזו.לא בעיה לזהות את הקבוצה הזו ולא רק בגלל שהטוסיק שלהן מתחיל מאמצע הגב, אלא בגלל נעלי הספורט החדשות.

 כל צועדת שמנה מתחילה רוכשת נעלי הליכה ויש את האופטימיות שמשקיעות אפילו בנעלי ריצה (כמוני למשל) ובנוסף לכל הן מצוידות בבקבוק מיים, חלילה שלא יתייבשו בשעת ההליכה וחוץ מזה חייב לנשנש משהו בדרך - אז היא תנשנש את בקבוק הפלסטיק!

 בנוסף לכל היא מצויידת באוזניות ובמוזיקה שלא מזכירה חלילה מתוקים או דברי מאפה.

שירים כמו : "קני לך תפוחים ותמרים" או "עוגה עוגה עוגה" - אסורים בהחלט!

אצל הצועדת השמנמנה תמצא רק שירי דיכאון כמו " היא הולכת בדרכים או או או .."  או  " ללכת אל ללכת מ..ללכת כי כולם הולכים,מה זה בעצם משנה..."

לעומת זאת יש את הקבוצה השנייה, שלא אהודה עליי- קבוצת השחיפות.

הן לא נושאת על גופן כלום חוץ מעור ועצמות ותחתון חוטיני מבצבץ מעכוז קשיח ומענטז.

גם אני מענטזת - אבל זה בא לי באופן טבעי, לעכוז חיים משלו!

המוזיקה שהן שומעות...מאיפה אני יודעת, למה אני שחיפה?!

אבל מה שבטוח, בימים טרופים שכאלה גם הצועדת האנורקסית וגם הבלון הנפוח מזמרות בלב תפילה אחת- תפילת הדרך.

רק להגיע הבייתה בשלום.

אז מה אמא..עכשיו אנחנו עניים?

שואל הבן הקטן , ומלקק לו בנחת גלידת מגנום בעלות שמונה שקלים.

לא מתוק - אבל ממחר במקום מגנום,אנחנו עוברים לארטיק קרח!

יופי לי..הצלחתי לחסוך חמישה שקלים!.

השבוע התקשרו מהירחון "דרך האושר", לעדכן שנגמר לי המנוי-האם לחדש?

לא תודה, אני מחפשת עכשיו את הדרך לעושר או לפחות את הדרך לצימצום האובר.

יופי לי...הצלחתי לחסוך 120 ש"ח בשנה!

כשתידלקתי, שאל המתדלק אם אני מעוניינת בשטיפה ושאיבה.

יא פושע אחד, אני אשאיר את זה לבעל.

יופי לי -הצלחתי לחסוך 30 ש"ח!.

כשנסעתי, השוטר סימן לי מרחוק לעצור.

שיחקתי אותה עיוורת,לא רואה.

יופי טופי - בטוח חסכתי 100 ש"ח קנס.

עם כל היופי טופי הזה - למה כל המצב הזה עושה לי נאחס?