הרגע הזה, של צליל נקישת הפרסות כנגד אדמת בוץ רכה,בעבוע של שקיעה מהירה כהרף עין, ומיד ריחוף באוויר, כמעט ויותר ממטר באוויר,אני נשבעת, כל נגיעה מלאת עידוד של כף ידי המיוזעת בגבנונו המיוזע עוד יותר, ממלאת אותו באנרגיה מחודשת, והוא מקפיץ עצמו גבוה ככל שיוכל באוויר, מנער את ראשו בקלילות ומפזר רעמתו ברוח, מותח ומעגל רגליו באצילות. אני לא יכולה שלא להתפקע מצחוק, גופו הרוטט מעביר בי זרמים שאני יכולה לראות, והם צבעוניים וכמעט שקופים, לעיתים הם נדמים כאדים חמים שמפשירים את ישבני הקפוא.

והוא מכניס אותי בתוך ענפי עצים ששורטים לי את הפנים ומאלצים אותי לשכב כשגופי ישר וראשי אל ראשו, להצמיד את לחיי ללחיו, להדק את רגלי המתוחות סביבו, לחמוק מענפים שמכים בי כאילו הפרעתי את מנוחתם. והוא מכניס אותי לבריכות עמוקות וסמיכות של אדמה רכה וטובענית, גופו מתהדק ונלחץ כשפרסותיו הכבדות מתחילות לשקוע עמוק והוא אינו מצליח לחלצן עם רגליו הדקיקות, שעה שהפרסות עטופות שכבה נכבדת של בוץ קרוש ורטוב. ואני צריכה לעודד אותו, ללחוש באוזנו מילים מרגיעות וללטף את צווארו, "קדימה, אתה יכול", והוא בתגובה מתמלא מוטיבציה ואנרגיה, מטה ראשו לצד אחד בחדות, כאילו בשביל לקחת תנופה, ופוצח בקפיצה לגובה כשל שמונים סנטימטרים, מחלץ טלפיו מן השקעים העמוקים שיצרו בבוץ, וממשיך בריצה קלה, כמעט ומועד, ראשו מתכופף עד שכמעט נושק לרצפה, אך הוא מרים אותו בחדות,קופץ בשנית, מסרב להשתהות,הביתה, הוא רוצה,הביתה.