אחרי שבועיים של קצת לחצים ובעיות בייני לבינו,
אחרי הטפת מוסר וכאפת מציאות לא קטנה,
אחרי הרבה דמעות ומעט מאד חיבוקים ותמיכות בבחירות שלי,
אחרי ניתוק קשרים מזיקים וחיבור קשרים חדשים,
אחרי המון שעות של בדידות, המון מחשבות, המון מסקנות, המון שינויים קטנים,
אחרי אלפי מילים דוחות/מגעילות/פוגעות/קשות,
אני מתחילה לראות שינוי...
אני מתחילה להרגיש שמחה...
אני מתחילה לחוש אהבה...
אני מתחילה להבין מה חברים הם לא
מתחיל להיות לי טוב אחרי תקופת לחץ ותסכול קצרה ועמוסה
מתחילה להחזיק את עצמי ביידים
מתחילה להחזיק אותו קצר
מתחילה להשיג מה שאני רוצה,איך שאני רוצה
מתחילה להבין איך ומה להגיד ובדיוק מתי
חוזרת לתחושת סיפוק מהשגת הישג
חוזרת לחיבוקים אוהבים
חוזרת לנשיקות מתוקות
חוזרת לפנים ישנות[נטולות חירורים למינהם]
חוזרת לשמוע ולהגיד מילים יפות ולהיתכוון אליהם
חוזרת לנקודת התחלה, התחלה טובה, התחלה חדשה ונפלאה
חוזרת לאני האמיתי, הטובה והישנה
בלי השפעות, בלי דעות קדומות, בלי שינוים פיזיים, בלי פוזות,בלי משחקים
אומרת הכל בפנים, מרגישה מהבטן,מחבקת מהנשמה, חושבת מהראש
והכי חשוב... אוהבת. מאוהב. ונאהבת...
simply my...
והשיר שהכי מתאים לי עכשיו, בדרך הזויה שכזו
שנים חסומות
שנים חסומות
שנים בלי רגש
שנים מהצד. מנותק
מלא בעובודות,
חסרות כל ערך
הקיסר של יפן,הקיסר של יפן
יושב על כסא, מנפנף בדגל,
זה לא את, זה אני
שנים חסומות
שנים של אבל,
אז אל תתפלאי, אל תתפלאי
אני לא יודע ללכת
אני לא יודע לדבר
אני רק יודע שהקיר הזה נשבר
ואני, לא חוזר
נתתי לך יד
זרקתי אבן
לתוך הבאר.עמוקה
אני מתקופף, מקשיב בחושך
אני לא שומע פגיעה, לא שומע פגיעה
אני מפחד,
מנפנף בדגל
זה לא, זה אני
שנים חסומות, שנים של אבל
אז אל תתפלאי, אל תתפלאי
אני לא יודע ללכת
אני לא יודע לדבר.
אני רק יודע שהקיר הזה נשבר, ואני לא חוזר
פה פהפ הפ הפ פה פהפהפהפה
פהפהפהפ פה פה פהה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
