| 10/2005
דיכאון אינו אפיזודה חולפת
איני יודעת למה חשבתי כך. כלומר, לא חשבתי כך באופן מודע, אבל לא חששתי מפני חזרתו. איני מעוניינת כלל וכלל בחזרתו. התקופה השחורה ההיא היתה גרועה מספיק. לאחרונה אני חשה שוב במועקה ההיא, הכבדה, שיושבת באזור דרכי הנשימה, מעל החזה, ומפריעה לי לנשום בצורה סדירה. שנאתי לחוש כך אז, ואני שונאת את זה עכשיו.
דיכאון, קוראיי היקרים (שניכם), אינו אפיזודה חולפת כלל וכלל. הוא נטייה, אולי פאק גנטי, אולי שילוב של גנטיקה וסביבה, אני לא יודעת בדיוק מה, אף אחד לא יודע. אני יודעת שיש לי את זה, מה שזה לא יהיה. מה שזה לא יהיה עלול להתפרץ בכל רגע נתון, ואז החיים מאבדים מצבעם, העיסוקים מאבדים מעניינם, והכוח לקום מהמיטה הולך ואוזל. אפילו ההכרה שלי, בכך שהחיים הם חסרי משמעות, מלבד כאן ועכשיו, לא תמיד עוזרת לי, כשאני חושבת על כמה סתמי יהיה להמשיך לחיות. נכון, אני קובעת את החיים שלי פחות או יותר, אבל בשביל לעשות את זה worth my while צריך כוח, וכשאני מדוכאת, הדבר האחרון שיש לי זה כוח מהסוג הזה.
מדי פעם אני לוקחת נשימה עמוקה, וכולאת את האוויר בפנים לזמן מה. זה מקל על הלחץ, כשהריאות מלאות אוויר. עוד דבר שמקל הוא יד של מישהו תומך, שמונחת בנקודה ההיא בגב העליון, במקום בו הכעס, העצב, ושאר הרעלים מצטברים. היחיד שיודע לעשות את זה הוא מה שמו. הוא עשה את זה הרבה כשהיינו ביחד. הדבר האחרון שמקל הוא צריכה אלכוהול, בכמות הדרושה לטשטוש החושים. חבל רק שאלכוהול, בהיותו סם ולא סם זר לי, מאבד את פעולתו אט אט, והכמות הנדרשת עולה עם הזמן.
לפי מה שכתוב לעיל אפשר לחשוב שכותבת הבלוג היא פסיכית מהזן המצוי באשפוז, וזה רושם מוטעה. בסופו של דבר, אני מנהלת חיים נורמלים למדי, למראית עין לפחות. לשמחתי, אני לא שקועה בדיכאון עמוק מספיק כדי לנתקני לחלוטין מהמציאות, וחלק מצפוני בי שולח אותי להרצאות, לעשות שיעורי בית ושאר ירקות. אותו חלק הציל את חיי לפני כמעט שלוש שנים, בתקופת החיתוך שלי. למזלי (ולא תמיד אני בטוחה אם מדובר במזלי הטוב או שמא הרע), לא ידעתי בתקופת החיתוך שלי שחותכים down the road ולא across the street. לפני שלוש שנים ניגשתי לבקש עזרה, ניתקתי קשר מהשרץ, וניסיתי לחדש קשר עם ההורים שלי. יש להם כוונות טובות, אבל הדרך לגיהנום
רצופה בהן.
אז למה דווקא עכשיו? אולי בגלל הפרידה ממה שמו? זה היה כבר לפני חצי שנה, ומאז התברר לי שבכל מקרה לא נועדנו להיות ביחד. הבעיה היא, שכל כך רציתי לאהוב, והסקס איתו היה טוב, שבחרתי להתעלם מהמון מגרעות שלו, אבל זה סיפור אחר.
אולי בגלל החבר הנוכחי? אני חושבת על להיפרד ממנו, כן. אני לא אוהבת להרגיש כמו מבוגר אחראי, והשורות למעלה מצדדות בכך שאינני כזו מלכתחילה, וכך אני מרגישה איתו. אז למה אני לא נפרדת? אני לא יודעת למה. אני עובדת על זה. אני מנסה להבין מה אני רוצה מעצמי וממנו.
ואולי סתם? אולי פשוט גן מסוים, שמבטא משהו מסוים במוח, בחר להפסיק לעבוד דווקא לאחרונה? או אולי לעבוד יתר על המידה? דווקא המינון שלי הוכפל לפני כשבוע. בהתחלה חשבתי שאני מרגישה טוב יותר, אבל אז באה הנפילה. ממש ימים מעטים של נפילה, אבל אני כבר לא רגילה לחיות תחת מועקה כזו.
אולי זה המחסור באנשים סביבי. כשיש סביבי אנשים שאינם קרובים אליי במיוחד, וכאלו לא חסרים, אני מעמידה פנים יופי. אני שנונה ומשעשעת, מספרת בדיחות וצוחקת מהן, ולא מהווה נטל חברתי. המסכה הזו קיימת כבר כמה שנים. הבעיה היחידה איתה היא ההסרה, וברור שאי אפשר ללכת לישון עם מסכה על הפרצוף. לא פיסית ולא מטאפורית. כשהולכים לישון, אם זה לא במצב מחוק לחלוטין, כל המחשבות מתחילות לחלוף בראש, כל הרגשות יוצאים מהקופסה בה החבאתי אותם, ואני מוצאת את עצמי חסרת אונים כמקודם. אולי קצת יותר גרוע,בעצם, כי דווקא היה לי יחסית טוב עם המסכה. אפשר לחיות את כל שעות העירות עם מסכה, תיאורטית. המכשול היחיד הוא, שוב, כוח. המסכה זקוקה לאספקה תמידית של אנרגיה. אז לעיתים אני ניזונה מתגובות של אנשים, אבל חלק מזה חייב לבוא ממני, וזה קשה עד בלתי אפשרי דווקא בשעות בהן זה חיוני לי ביותר.
אל תרחמו עליי, בבקשה. הזדהות זה עצוב אך מקובל, ניסיונות עידוד לא יעזרו, סביר למדי, וחוסר מילים הוא מובן בהחלט. רחמים לא. אני שונאת רחמים. גרוע מכך, רחמים מדכאים את מעט המוטיבציה שלי לצאת מהמצב הזה, כפי שיהיה חייב לקרות בשלב זה או אחר. רחמים, למרות שכוונתם טובה לרוב, תומכים מצד אחד, וחובטים בי בחוזקה בצד השני, היישר לתוך הבוץ.
איני יודעת מתי תיגמר התחושה הזו. היא עשויה להיפסק מחר, ועשויה להימשך חודשים, ממש כמו הקודמת. בינתיים אני אכתוב. כתיבה היא פורקן מוצלח, ודרך לא רעה לקבל פרספקטיבה, בתנאי שאני אהיה במצב דפוק קצת פחות בעוד כמה זמן, כשאקרא זאת שוב. הפעם הקודמת לא מתועדת, לצערי. הכתיבה החלה אחרי השפל הגדול. סביר להניח שבשפל הגדול לא היה לי כוח לטרוח לפתוח בלוג מלכתחילה.
אין בכוונתי לפגוע בעצמי, לא הלילה.
| |
| כינוי:
lilah
בת: 42
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
