געגועים ללב

זאת לא קללה זאת מחלה...

פרק ראשון:

אני ליאת כולם קוראים לי לילוש, אני בת 20 ומתגוררת בצפון.

לפני שלוש שנים נפצעתי ובעקבות הפציעה שלי חליתי במחלת עצבית בשם C.R.P.S מחלה שגורמה לי בין היתר לתסמונת הכאב ולאוסטיאופורוזיס, רק מלחשוב על זה אני מתחילה לבכות, אני נזכרת בכל מה שעברתי בשלוש השנים האחרונות ואני לא מאמינה שאני כאן היום עומדת על שתי רגליים והולכת בלי שום עזרה של קביים או מכשירים אחרים, וזה אחרי ששנה וחצי שבהם הייתי על קביים בלי יכולת ללכת ועם עודף מגע שגורם לכאב בלתי נסבל.  

לפעמים אני לא יודעת עם לבכות או לצחוק על מה שקרה לי באותו יום נוראי לפני שלוש שנים, ב-22 לספטמבר 2003, היום בו השמיים נפלו מבחינתי...

היה זה עוד אימון של קורס הכנה לצבא. השעה הייתה שמונה בערב לערך, נפצעתי, תוך כדי ריצה, נתקלתי בבור, ונפלתי. הנפילה לא הייתה מיוחדת במיוחד, והיה נראה כאילו נקעתי את הקרסול, מקסימום שבר.

ירון המדריך אמר לי לשכב על הדשא ולהרים רגל, לתת לרגל לנוח מהנפילה, הקשבתי לו. בעזרת ירון ועוד בחור מהקבוצה קיפצתי לי לאזור המנוח, התיישבתי על הדשא ליד העץ הגדול, ירון סידר לי על מה להרים את הרגל, נשכבתי שם וחיכיתי לסוף האימון.

לאחר שהאימון הסתיים ירון אמר לי לבוא איתו ושהו ייקח אותי הביתה. נעמדתי על רגל שמאל שלי מנסה להניח את ימין על הרצפה, אבל בכל פעם שהרגל מתקרב לרצפה, הכאב הנוראי הזה מציף אותי. ירון הבין שבהליכה לאוטו אני לא הצליח להגיע, והחליט להרים אותי בידיים.

הגענו אליי הביתה וירון ליווה אותי לדלת אמרתי לו תודה ושמכאן אני אסתדר...

נכנסתי הביתה מנסה לא לצרוח מהכאבים, מהתיק שלי הוצאתי את הפלאפון והתקשרתי לאחי שהיה בבית הסמוך, כי הורי לא היו בבית הם היו בחתונה, אמרתי לו שיבוא לעזור לי, הוא שאל אותי למה אז אמרתי לו שיבוא ויראה בעצמו, אחרי דקה נכנס אחי אל הבית וראה אותי שוכבת על במיטה בחדרי מתפתלת מכאבים, הוא שאל אותי מה קרה אז אמרתי לו תוריד את הנעל ותראה.

הוא הוריד לי את הנעל שלי מרגלי הימנית, שתק לרגע ואמר:"דיברת עם ההורים?", עניתי לו שלא הם לא עונים לי. ירון אמר שהוא הולך רגע אל הבית שלו והוא כבר חוזר, לא עברה דקה ואבי התקשר אלי ושאל מה קרה, סיפרתי לו. הוא אמר לי להתקשר לי להתקשר למד"א שיבואו לקחת אותי לב"ח, לאחר מספר דקות הגיע האמבולנס והצוות שעימו, הנהג ששמו זולר, אמר לי שזה נראה לו כמו פריקה ושבר, ושצריך למהר ולנסוע לבית החולים.

נסענו לבית החולים בני ציון שבחיפה, בנסיעה דחופה שברקע הצרחות שלי מלוות את הסירנה, בבית החולים  נפגשתי עם הורי.

את הבכי והצעקות שהיו באותו לילה לא הכרתי, את הכאב העז לא הרגשתי מעולם הכאב היה נורא עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום.

בבית החולים האחיות של המיון אשר ראו את הרגל שלי התערבו ביניהם על הנזק אשר נגרם לי בקרסול. האורטופד של המיון שלך אותי לצילום רנטגן פשוט, בצילום לא ראו כלום, אבל על הרגל ראו הרבה, היה לי שטף דם בצבע שחור על כל הצד החיצוני של הרגל שלי. האורטופד אשר הסתמך על צילומי הרנטגן בלבד אמר שאין לי כלום מקסימום מתיחת רצועות ותוך ארבע ימים מקסימום חמישה ימים של מנוחה הכל יעבור. אמרתי לעצמי הוא רופא בטוח יודע מה לעשות נקשיב לו מה כבר יכול להיות.

הלוואי ולא הייתי מקשיבה לאותו רופא, אולי היום הכל היה שונה...