געגועים ללב

הכל התחיל מזמן ב-22 לספטמבר 2003.

היה זה עוד אימון של קורס הכנה לצבא. השעה הייתה שמונה בערב לערך, נפצעתי, תוך כדי ריצה, נתקלתי בבור, ונפלתי. הנפילה הייתה רגילה , לא מיוחדת במיוחד, והיה נראה כאילו נקעתי את הקרסול, מקסימום שבר.

ירון המדריך אמר לי לשכב על הדשא ולהרים רגל, לתת לרגל לנוח מהנפילה, הקשבתי לו. בעזרת ירון ועוד בחור מהקבוצה קיפצתי לי לאזור המנוח, התיישבתי על הדשא ליד העץ הגדול, ירון סידר לי על מה להרים את הרגל, נשכבתי שם וחיכיתי לסוף האימון.

לאחר שהאימון הסתיים ירון אמר לי לבוא איתו ושהו ייקח אותי הביתה. נעמדתי על רגל שמאל שלי מנסה להניח את ימין על הרצפה, אבל בכל פעם שהרגל מתקרב לרצפה, הכאב הנוראי הזה מציף אותי. ירון הבין שבהליכה לאוטו אני לא הצליח להגיע, והחליט להרים אותי בידיים.

הגענו אליי הביתה וירון ליווה אותי לדלת אמרתי לו תודה ושמכאן אני אסתדר...

נכנסתי הביתה מנסה לא לצרוח מהכאבים, מהתיק שלי הוצאתי את הפלאפון והתקשרתי לאחי שהיה בבית הסמוך, כי הורי לא היו בבית הם היו בחתונה, אמרתי לו שיבוא לעזור לי, הוא שאל אותי למה אז אמרתי לו שיפסיק לבלבל את המוח ויבוא, אחרי דקה נכנס אחי אל הבית וראה אותי שוכבת על במיטה בחדרי מתפתלת מכאבים, הוא שאל אותי מה קרה אז אמרתי לו תוריד את הנעל ותראה.

הוא הוריד לי את הנעל של שהייתה על רגל ימין, שתק לרגע ואמר:"דיברת עם ההורים?", עניתי לו שלא הם לא עונים לי. ירון אמר שהוא הולך רגע אל הבית שלו והוא כבר חוזר, לא עברה דקה ואבי התקשר אלי ושאל מה קרה, סיפרתי לו. הוא אמר לי להתקשר לזולר, אחראי התחנה של מד"א באזור שלנו, הכרתי טוב אז זולר כי באותה תקטפה התנדבתי במד"א.

התקשרתי לתחנה ענה לי המתנדב של אותה המשמרת ביקשתי ממנו את זולר בהתחלה המתנדב התווכח איתי שהוא בטלפון והוא לא יכול לדבר איתי עכשיו, עניתי לו שעם הוא לא רוצה למות שייתן לי את זולר. בסוף הוא נתן לי לדבר איתו סיפרתי לזולר מה קרה והוא אמר לי שהוא עוד רגע יגיע. באמת תוך מספר דקות הוא הגיע עם המתנדים והאמבולנס, הוא ראה את הרגל של ואמר שהוא חושב שזה פריקה ושבר של הקרסול, החלטנו שנוסעים לבית חולים.

נסענו לבית החולים בני ציון שבחיפה, באותו הלילה. נסעתי עם האמבולנס ופגשתי את ההורים כבר בבית בחולים.

את הבכי והצעקות שהיו באותו לילה לא הכרתי, את הכאב הזה לא הרגשתי מעולם הכאב היה נורא עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום.

בבית החולים האחיות של המיון אשר ראו את הרגל שלי התערבו ביניהם על הנזק אשר נגרם לי בקרסול. האורטופד של המיון שלך אותי לצילום רנטגן פשוט, בצילום לא ראו כלום, אבל על הרגל ראו הרבה, היה לי שטף דם בצבע שחור על כל הצד החיצוני של הרגל שלי. האורטופד אשר הסתמך על צילומי הרנטגן בלבד אמר שאין לי כלום מקסימום מתיחת רצועות ותוך ארבע ימים מקסימום חמישה של מנוחה הכל יעבור.

המשך יבוא....