כל כך הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה.

ידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר ואיך.

עברתי על התסריט הזה בראש עשרות פעמים.

ועוד מאות פעמים אולי אפילו יותר על תסריטים קצת שונים.

כשהוא הגיע דיקלמתי את הנאום המתבקש.

קצת שמחתי למען האמת שיש לי סוף סוף את ההזדמנות.

התענגתי על הרגע בטיפשות של ילדה קטנה.

הרגשתי גיבורה גדולה.

ועכשיו נדמה לי שהיו קצת חורים בעלילה.

התסריט היה חובבני וילדותי.

הכל התנהל לפי גחמות של איזה מטומטמת אחת שככל שהזמן עובר אני יותר ויותר נכשלת בנסיונות להבין אותה.

זאת אומרת... כשאני מנסה בכלל להבין אותה.

זה די אירוני שדווקא אני שכל כך התנגדתי למתן הזדמנויות שניות מקווה עכשיו שאחת כזאת תנחת עליי פתאום.

מה הסיכויים לזה?

אולי זה כי נהיה פה קצת מוזר.

אולי זאת ילדת הדווקא שבי מדברת.

אולי זה בגלל כל מה שקרה.

ואולי זה כי בכל פעם שאני מנסה למצוא סיבה יש יותר מדי כאלה ואני נכנסת לפאניקה.

אם יש דבר שאני מנסה להימנע ממנו זה להזדקן בהרגשת פיספוס.. המחשבה על איך החיים היו נראים אם רק הייתי מנסה.

וזה כנראה יהיה אחד הדברים אני מקווה שהיחיד שיגרמו לי לתהות עד יומי האחרון מה היה קורה אם...

וזה עצוב לי.

אני כל כך רוצה הזדמנות שניה.