אתה, שהרסת לי את התמימות. אתה, שגרמת לי להפסיק להאמין במין הגברי.
אתה, כן אתה. נ'. איך אתה מעז?
איך אתה מעז עכשיו להציק לי במחשבותיי וחלומותיי?
הגעת לפני הרבה זמן, התאהבתי. התעוורתי. גרמת לי להאמין שאתה 'מרגיש כלפיי משהו' רק כדי שאני אתן לך את מבוקשך..
כל פעם רצית עוד.. ועוד.. ועוד קצת..ועוד הרבה.. אבל כבר לא יכולתי לתת, את הבתולין שלי אני משאירה אצלי בינתיים.
וכל פעם שלא נתתי, הו כמה התעצבנת. זרקת אותי, כמו כלב.
ילד תקלוט אני לא כלבה שלך, אני לא אעשה מה שאתה רוצה, יש לי חיים גם בלעדיך, בעיקר עכשיו, אבל גם אז.
ואז, פגשתי מישהו אחר, נדלקתי עליו אני חושבת. אז זה היה בזמן 1 הריבים שלנו ובכל מקרה כבר בערך שנאתי אותך על אותו ריב, אז הייתי איתו. שבוע. כמה שמחת שאחרי השבוע הזה נפרדנו, ראיתי את החיוך על פניך ובעיניך. כמובן עשית את עצמך נחמד ובאת לנחם אותי.
ככה הרבה פעמים היינו איכשהו ביחד עד שנמאס לך, ואז זרקת אותי. בגללי בגדת בחברה שלך שבכלל לא ידעתי שיש לך. בגדת בכ"כ הרבה בנות באותו זמן.
פחדתי ממך כבר. איימת עליי, אז אמנם לא על חיי, אלא משהו אחר. נ' אתה לא יודע כמה פחדת ממך, התפללתי כל יום שלא תתקשר אליי, ולא תשאל אותי אם אני רוצה להפגש, כדי שלא תאיים עליי.
אבל עדיין, לא יודעת איך, אהבתי אותך. אהבתי כ"כ, שוויתרתי לך גם כ"כ הרבה פעמים.
עכשיו בערך חצי שנה אנחנו לא מדברים, אבל אתה לא עוזב אותי. אני קולטת את מבטיך בבית הספר, בשכונה, בכל מקום שאתה רואה אותי.
אני כבר מזמן לא אוהבת אותך, מאז היו לי כבר כמה חברים, ואהבתי אותם. אבל אתה, אתה נטוע בי כמו עץ שמסרב לעזוב. אתה תקוע בלבי, לא במקום בו יש אהבה, אלא במקום של חרטה, אכזבה. במשך כל השנה וחצי האלו, נטעת את עצמך בתוכי, אבל אותי עקרת ממך. לא שאכפת לי, אני שמחה שעזבת אותי לנפשי, בערך.
אבל אתה, כל פעם שאני רואה אותך כל הכעס עולה בי שוב.
אתה, כמעט כל לילה חוזר אליי בסיוטים, אני חולמת עליך כ"כ הרבה, אל תדאג לא משהו טוב, על הצד הרע שלך.
אתה, שהרסת חלק מחיי.
אתה פשוט לא מסוגל לעזוב אותי הא?, קשה לך פשוט לצאת ממני, לעקור את עצמך ממני, להחזיר את האמון שלי בגברים?
שונאת אותך. שונאת כ"כ. בן אדם מעורר חלחלה.
או, סופסוף הצלחתי לפרוק באמת מה שאני מרגישה :) הקלה.
נב..מי שמבין על מי אני מדברת שיבין לבד ובשקט, לא לכתוב את שמו בתגובות בבקשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
