אני מלאה בהמון שנאה כלפי אנשים.
אולי לא שנאה, אבל מעין הרגשת אנטי..
כלפי אותם אנשים שחשבתי שהם חברים שלי, שמצצדים בהורים שלי במקום בי, כשאני זו שצריכה תמיכה- ולא ההורים שלי.
אני לא רוצה להגיע למצב שלה, וכרגע הבטחתי לאמא שלי ולחברה שלה שזה גם לא יקרה (רק כדי שירדו ממני. ואני באמת אקיים את ההבטחה, בחודשיים הקרובים.)
אנשים משגעים אותי, מנסים לשכנע אותי, מדברים איתי.
ואני? פשוט לא מסוגלת לדבר איתם.
מסננת חצי עולם, עם עוד רבע אני כל הזמן רבה ומנסה להוריד אותם ממני. והרבע שנשאר (כמעט כולו) לא אכפת לו.
חוץ מאולי..3 (?) אנשים שנשארו לי שאני באמת יכולה לדבר איתם,
Without hard feelings, with knowledge that they are realy there, for me.
אולי זה מה שמחזיק אותי, בערך, קצת.
ההגיון בא והולך כל הזמן. מדי פעם חושבת בהגיון, לפעמים השגעונות שלי באים ומבלגנים הכל.
אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב כזה, אני מתפרקת.
המחשבות שלי, לגבי הכל, משתנות מדקה לדקה, בקיצוניות אדירה, ואני משתגעת.
אבל בנתיים, אלו מכם שבאמת נשארו כאן, ושאכפת להם..
אני מצטערת שאני מכאיבה לכם, ושאני מעיקה עליכם עם כל החפירות שלי ועם כל התלונות שלי.
אולי אני באמת צריכה לשמור על הבטחתי לעצמי, לא לדבר על זה עם אף אחד. (בלוג ויומן לא נחשבים.).
אז זהו, מעכשיו-אין שיחות על זה. אם מתחילים שיחה, אני יכולה לדבר על זה מספר דקות ואז לעבור לנושא אחר, וכמובן שאני לא אהיה זו שאתחיל על זה שיחה. זהו
אני יודעת שרובכם (שבכלל קוראים פה, אם יש כאלה.) לא יבינו למה שאני מתכוונת, אני רק מקווה שיהיו כמה שיצליחו לקרוא בין השורות.
אוהבת, את חלקכם שעדיין לצדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
