יש לי המון סוגי הגנות. יותר נכון לומר, מגננות.
1 מהן היא- לא לבכות, לא להראות חולשה לזרים. ויותר חשוב, לא להראות חולשה לאנשים הקרובים אליי. שלא יחשבו שיש משהו קצת פחות טוב.
ביום הזכרון (נכתב טיפה בדיליי), קשה לי עם המגננה הזו. בטקס, בערב, עמדתי שם וכ"כ רציתי את ההרגשה של דמעה שזולגת על העין, והרוח והקור שנושבים מייבשים את אותה דמעה. אבל לא יכולתי להרגיש את זה, בגלל אותה מגננה ארורה, שבעצם על פי שמה אמורה להגן עליי.
בבוקר, בטקס בבית הספר נורא התחברתי, דבר שלא קרה לי אף פעם (לפי הידוע לי) עד עכשיו, בעיקר בבית ספר.
לאחר הקראת שמות כל הנופלים שהם בוגרי בית הספר, התיישבנו. ישבתי מאחורה (הכל כבר פחות מסודר בתיכון) עם אמילי וליאל (שהצטרפה קצת יותר מאוחר). פשוט ישבתי, בהיתי סביבי, המגננה פעלה חזק. שוב, רציתי לבכות אבל לא הייתי מסוגלת. אולי בעצם העובדה שאני לא בוכה זו חולשה?
והגיע השיר, שמישהי מתוקה מי"ב שרה. (הכרתי אותה בחורף, דיברנו באותו יום המון, מדהימה.)
זה הזכיר לי את אותו יום, את אותן השיחות, את אותם האנשים. וכאן זה התחיל, כמה דמעות זלגו לי. סוף סוף, חיכיתי לזה.
כמובן שאמילי שמה לב ושאלה אם הכל בסדר "כן, כן, הכל בסדר :)".
הו ילד עבר זמן
נסעת לחפש רחוק מכאן
ואני מחכה לך
הו ילד שלי בעולם
ציפור אדם כמו כולם
מחפש את האופק
כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך
הו ילד כששקט
אני יושבת במרפסת לנגן
מנגינות געגוע
הו ילד תשתדל
להגיע לכאן מהר
ככה אני מבקשת בשקט
כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך
המנגינה, המילים, האווירה מסביב, הרוח. הכל ביחד.
פשוט, כן.
לירון, תודה על יום שני בערב.
אוהבת אתכם, קצת יותר משוחררת אני חושבת (ואולי זה בגלל שכל מה שיש לי כרגע בראש זה "מתמטיקה, מתמטיקה, מתמטיקה..". כן, יש לי מתכונת במתמטיקה ביום ראשון.)
3>
שלכם, חמוטל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
