לאחר חזרות על גבי חזרות,
ימים שלמים בהם היינו במרכז פיש (וגם כמה פעמים באגף)..
ההצגה עלתה
ביום רביעי הייתה הצגה אחת, ביום חמישי היו 2 הצגות רצופות.
אז נכון שכל החזרות היו מתישות, בעיקר בגלל שבמקביל היו לי גם מתכונות ובגרות (יום לפני ההצגה הראשונה).. אבל עדיין. ההרגשה הזו, כמה דקות לפני שעולים לבמה, ההרגשה בזמן שנמצאים על הבמה, ההרגשה אחרי שיורדים מהבמה.. זו הרגשה מדהימה, ומי שלא חווה את זה עדיין - אני לא חושבת שאיזשהו הסבר יסביר את זה.
ולפעמים החזרות היו טיפה מעצבנות ובזמנים לא נוחים כ"כ, אבל עכשיו כשאני מסתכלת על כך לאחור אני רק רוצה שזה ימשיך.
כבר עכשיו, רק יום אחרי, פחות מ24 שעות אחרי ההצגה האחרונה - אני מתגעגעת להכל שם.. עצם ההופעה והמשחק, והאנשים שנמצאים שם..
ועד לפני שבוע חשבתי לעזוב שנה הבאה את החוג דרמה, או לעבור לחוג אחר. אבל עכשיו אני יודעת כמעט בבטחה ששנה הבאה אני מתכוונת להמשיך (אני רק מקווה שרוב האנשים שהיו השנה ימשיכו, אני כבר יודעת על כמה שלא - בגלל סיבות כאלו ואחרות, וזה די חבל..).
בהתחלה לא הייתי ממש קשורה לשם, בעצם רוב השנה לא הייתי ממש קשורה לאנשים.. אבל עכשיו, בעיקר בשבועיים האחרונים אני הרגשתי שם הרבה יותר בנוח עם האנשים, ובאמת יכולתי לדבר איתם. אנשים מדהימים (:
וזה המקום להגיד תודה לכל מי שבא, אני באמת שמחה שבאתם 3>
הצגה מדהימה.
"משרתם של שני האדונים" , מחזה איטלקי - קומדיה דל ארטה, מאת קרלו גולדוני.
שלכם, אוהבת,
קלריצ'ה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
