Something else.

יש לי המון סוגי הגנות. יותר נכון לומר, מגננות.

1 מהן היא- לא לבכות, לא להראות חולשה לזרים. ויותר חשוב, לא להראות חולשה לאנשים הקרובים אליי. שלא יחשבו שיש משהו קצת פחות טוב.

ביום הזכרון (נכתב טיפה בדיליי), קשה לי עם המגננה הזו. בטקס, בערב, עמדתי שם וכ"כ רציתי את ההרגשה של דמעה שזולגת על העין, והרוח והקור שנושבים מייבשים את אותה דמעה. אבל לא יכולתי להרגיש את זה, בגלל אותה מגננה ארורה, שבעצם על פי שמה אמורה להגן עליי.

בבוקר, בטקס בבית הספר נורא התחברתי, דבר שלא קרה לי אף פעם (לפי הידוע לי) עד עכשיו, בעיקר בבית ספר.

לאחר הקראת שמות כל הנופלים שהם בוגרי בית הספר, התיישבנו. ישבתי מאחורה (הכל כבר פחות מסודר בתיכון) עם אמילי וליאל (שהצטרפה קצת יותר מאוחר). פשוט ישבתי, בהיתי סביבי, המגננה פעלה חזק. שוב, רציתי לבכות אבל לא הייתי מסוגלת. אולי בעצם העובדה שאני לא בוכה זו חולשה?

והגיע השיר, שמישהי מתוקה מי"ב שרה. (הכרתי אותה בחורף, דיברנו באותו יום המון, מדהימה.)

זה הזכיר לי את אותו יום, את אותן השיחות, את אותם האנשים. וכאן זה התחיל, כמה דמעות זלגו לי. סוף סוף, חיכיתי לזה.

כמובן שאמילי שמה לב ושאלה אם הכל בסדר "כן, כן, הכל בסדר :)".

הו ילד עבר זמן
נסעת לחפש רחוק מכאן
ואני מחכה לך

הו ילד שלי בעולם
ציפור אדם כמו כולם
מחפש את האופק

כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך

הו ילד כששקט
אני יושבת במרפסת לנגן
מנגינות געגוע

הו ילד תשתדל
להגיע לכאן מהר
ככה אני מבקשת בשקט

כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך

המנגינה, המילים, האווירה מסביב, הרוח. הכל ביחד.

פשוט, כן.

אני לא אומרת שרע לי, בכלל לא. למדתי להסתכל בעיקר על הדברים הטובים, ולהתעלם מהדברים שקצת פחות טובים. יותר נכון, פשוט להיות אדישה.

אני מתייחסת להכל בציניות. הכל מצחיק אותי באיזשהו אופן שאין לי מושג איך הוא הגיע, אבל מצד שני, הכל צובט לי בלב. הכל נכנס לשם, נתקע, ולא יוצא.

אולי זה מה שעוצר לי את הנשימה כ"כ הרבה פעמים. ולא עצירת נשימה מתוך תדהמת יופי, אלא עצירת נשימה ולאחר מכן נשימה עמוקה, כדי למנוע מהדמעות לצאת.

אני בוכה כ"כ הרבה בזמן האחרון, בעצם מאז אותה שיחה איתם, אחרי שהוא הלך. אולי בגלל זה אני לא רוצה או לא מסוגלת לראות אותו שוב. בגלל ההרגשה הזו אחרי שהלך, ובזמן שהיה בעצם.

אני לא סובלת מגע. אנשים מנסים לגעת בי, לאו דווקה בצורה מינית, אלא כל נגיעה חברותית. אני נרתעת, מעיפה אותם ממני בכל צורה אפשרית-רק שלא יגעו בי. יש עדיין אנשים מסוימים שאני רוצה מהם חיבוק, אבל אז גם כן חיבוק קצר ולא מחייב שכזה.

הורסת כל דבר שיש לי. את רוב האנשים שאני סיננתי, כבר הפסקתי לסנן, אבל אני עדיין לא כ"כ נחמדה אל אנשים. אני יותר מדי פוגעת באנשים עם דברים שאני אומרת, סתם פרה.

כבר לא אכפת לי מהרבה דברים. החדר שלי מבולגן מתמיד (בעיקר בגלל כל הניירות שאני זורקת לכל עבר לאחר שאני מסיימת להשתמש בהן). הגוף שלי לא הכי מדהים ברגע זה, אבל שוב, לא הכי אכפת לי. אני גם לא דורשת מאמא שלי לקבוע תור לרופא לבדוק מה יש לי.

אנשים, אתם יודעים מי אתם, אני מצטערת. מצטערת על הכל.

מצטערת על הבן אדם שהפכתי להיות, בן אדם אגואיסט ולא מתחשב.

מצטערת שאני זקוקה לכם בצורה שכזו ועל ידי כך פוגעת בכם.

מצטערת שגרמתם לי להבטיח לכם דברים למרות חוסר רצון עז לקיים אותם, ובלי שום כוונה לקיים אותם.

מצטערת, כל כך.

מצטערת על החפירה=/

מקווה שיום אחד, כשהכל יהיה שוב טוב, אני אחזור להיות מי שאני הייתי פעם, ותוכלו לסלוח לי.

ולמקרה שתהיתם (אוח, על מי אני עובדת? מי כבר קורא כאן?..), הרוב מהפוסט הקודם כבר לא הכי רלוונטי.

אני מרגישה כבר יותר טוב, אבל יש לפעמים שאני מרגישה פחות טוב, ויש לי מחשבות קיצוניות.

אני מפסיקה, לבנתיים. באמת.

אוהבת.

אני מלאה בהמון שנאה כלפי אנשים.

אולי לא שנאה, אבל מעין הרגשת אנטי..

כלפי אותם אנשים שחשבתי שהם חברים שלי, שמצצדים בהורים שלי במקום בי, כשאני זו שצריכה תמיכה- ולא ההורים שלי.

אני לא רוצה להגיע למצב שלה, וכרגע הבטחתי לאמא שלי ולחברה שלה שזה גם לא יקרה (רק כדי שירדו ממני. ואני באמת אקיים את ההבטחה, בחודשיים הקרובים.)

אנשים משגעים אותי, מנסים לשכנע אותי, מדברים איתי.

ואני? פשוט לא מסוגלת לדבר איתם.

מסננת חצי עולם, עם עוד רבע אני כל הזמן רבה ומנסה להוריד אותם ממני. והרבע שנשאר (כמעט כולו) לא אכפת לו.

חוץ מאולי..3 (?) אנשים שנשארו לי שאני באמת יכולה לדבר איתם,

Without hard feelings, with knowledge that they are realy there, for me.

אולי זה מה שמחזיק אותי, בערך, קצת.

ההגיון בא והולך כל הזמן. מדי פעם חושבת בהגיון, לפעמים השגעונות שלי באים ומבלגנים הכל.

אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב כזה, אני מתפרקת.

המחשבות שלי, לגבי הכל, משתנות מדקה לדקה, בקיצוניות אדירה, ואני משתגעת.

אבל בנתיים, אלו מכם שבאמת נשארו כאן, ושאכפת להם..

אני מצטערת שאני מכאיבה לכם, ושאני מעיקה עליכם עם כל החפירות שלי ועם כל התלונות שלי.

אולי אני באמת צריכה לשמור על הבטחתי לעצמי, לא לדבר על זה עם אף אחד. (בלוג ויומן לא נחשבים.).

אז זהו, מעכשיו-אין שיחות על זה. אם מתחילים שיחה, אני יכולה לדבר על זה מספר דקות ואז לעבור לנושא אחר, וכמובן שאני לא אהיה זו שאתחיל על זה שיחה. זהו

אני יודעת שרובכם (שבכלל קוראים פה, אם יש כאלה.) לא יבינו למה שאני מתכוונת, אני רק מקווה שיהיו כמה שיצליחו לקרוא בין השורות.

אוהבת, את חלקכם שעדיין לצדי.