אף פעם לא באמת הייתי. לא באמת הרגשתי ולא באמת כאבתי ולא באמת אהבתי. הכל אפור אצלי, מלא במבטים ריקניים ונוגדי דיכאון שמבריחים את העצב. אני מפחדת להיות לבד, רצה בין נקודות קטנות שמסבות לי הנאה ועוזרות לי להתחמק מהמציאות. לפעמים נדמה לי שבגלל זה אני תלויה בו, למרות שאני לא חושבת שהוא אוהב אותי כמו שהוא צריך, למרות שמגיע לי יותר, למרות שאני רוצה לקום וללכת אבל תמיד, תמיד נשארת.