לטעום ממדינה זרה שאיתו מרגישה מוכרת, השבועות הופכים לחודשים. פתאום כבר מרגיש לי בית, לא כי טוב יותר, אולי כי פשוט יותר, אבל בעיקר כי הוא שם. לאהוב את ההורים שלו, את המבט שלו כשהוא רוצה, את הנשימה וריח הגוף והאהבה שאפשר להרגיש גם בלי שנוגעים.

דברים שהפחידו אותי קורצים לי פתאום, הזדמנויות מזדחלות, אווירה של רוגע ושקט שלא הכרתי. אני כבר לא ריקה, אני, שתמיד כואבת מלבד וצריכה את השקט, כבר לא ריקה יותר. לא ריקה כשאני איתו.

כשאני שמחה אני לא ממש כותבת כאן יותר.