יש לפתוח בצל"ש-של-לצון ל-Ynet, שבניגוד למנהגם המקודש להביא בפני
הקוראים כל פיסת עדות אודות התעמרות של יהודים בערבים, אמיתית או בדיונית,
החליטו להקדיש כתבונת
(הרי אי אפשר לכנות תוכן בן 200 מילים בשם המפוצץ "כתבה") על מקרה בו
נזרקה לבנת-בניין, 'בלוק' בלשון העם, על מכוניתה של אישה אשר עשתה את דרכה
לביתה בהתנחלות כרמי צור.
אך אם לא היו דברים שיש לטעון
כנגדם בכתבה, לא הייתם קוראים עליה פה: הכותרת הלאקונית משהו, "הפחד מצולם:
לבנה על מכונית של מתנחלת" היא כר פורה לדוגמאות של סיקור בלתי
אובייקטיבי, ובראשן שובה המצער של תופעת "החפצים הבלתי רגילים": חפצים
דוממים, כמו רקטות, פצמ"רים, קליעים מרובי צלפים וכו' מוצאים את דרכם באורח
פלא אל רכושם של תושבי ישראל ואל התושבים עצמם, מבלי שתהה מאחוריהם יד
מכוונת, לפחות לא כזו שבה ניתן להבחין בעין עיתונאית אובייקטיבית. "רקטה
נחתה", "אש נורתה", ועכשיו החפצים הקסומים מצאו את קפיצת הדרך אחריה מחפשים
חכמי תורה כבר מראשית הזמנים - "לבנה על מכונית". לא "לבנה הושלכה", וגם
לא "לבנה נזרקה", לא "הוטלה", "שוגרה" או כל פועל אחר. פשוט, כותרת שנשמעת
כמו שם של צילום בתערוכה, מעין "פיקניק בלב יער", או "דנה ויואב בקיבוץ".
למעשה, בגוף הכתבה עצמה הרחיק יאיר אלטמן לכת במאמציו לתאר את מעופן
הספונטני של האבנים וטבע את החידוש הלשוני המרענן "..כשאבנים יודו..",
הטייה סבילה של הפועל "ליידות" שלא קיימת בשפה העברית, לפחות נכון לרגע
זה. אגב, משעשע (לא באמת) לראות איך התקשורת שנמנעת בכל תוקף מלשייך שיוך
אתני כלשהו לאותם מטילי לבנים חרוצים ומכנה אותם "צעירים", "אלמונים", "בני
מיעוטים", "פעילים חברתיים" וכיוצא בזאת שמות בלתי מרמזים לא מהססת להכריז
על קורבן הפיגוע הזה כ-"מתנחלת". מזל שמתנחלת ולא ישראלית, יכלו להרוס לי
את הערב.
ידוע שרוב צרכני התקשורת קוראים בעיקר כותרות,
ואלו הן שנחקקות במוחם ולא התוכן עצמו. אז מה עוד יש פה, מלבד הכותרת על
חומרי בניין טלקינטיים ומתנחלים סוררים? והאם ייתכן כי מניע סמוי, מלבד
דיווח על ניסיון לרצח של אזרחית ישראלית, הוא שעומד מאחורי הידיעה הבלתי
רגילה? התשובה כבר בפתיחה: "בכל יום
מתרחשות לא מעט תקריות שבהן פלסטינים מיידים אבנים לעבר כלי רכב ישראלים.
שלשום (יום ג') תיעד צלם סוכנות הידיעות הצרפתית ילד פלסטיני משליך אבן
גדולה.. ". אז בכל יום מתרחשות לא מעט תקריות, אך לא כל
יום שומעים עליהן בחדשות. מתי כן שומעים עליהן? כשצלם צרפתי מצלם תמונה
מוצלחת מאוד, יש להודות, של ילד ערבי זועם מטיל לבנה על מכוניתה של ישראלית
ושל אזרחית מבוהלת בסכנת חיים. אין תמונות? אין כתבה.
ולבסוף,
סוגיה קטנונית. בעוד החיילת אור לוי, שעמדה מין הצד וצפתה בעוד שלושה
מחבריה תושבי הכפר ג'לג'וליה מרוקנים מאריק קרפ את רוח החיים שבו בבעיטות
הואשמה, נשפטה ונמצאה אשמה ב-"אי מניעת פשע"
והתובע התרברב כי "מעתה והלאה לא ניתן יהיה להביט באירוע אלים בלי לנקוט
מעשה", נראה כי יש לסייג את יישום החוק למקומות קרובים יותר אל הים, משום
שצלמים זרים רבים מתעדים בקור רוח כבר עשור שנים לפחות את כל הלבנים
המעופפות שמוצאות את דרכן אל שמשות רכבי ישראלים מג'נין ועד חברון, ואף כי
יש לשבח אותם על ההתמדה והנאמנות לסוכנויות הידיעות שמשלמות את שכרן - יהיה
זה מעט נאיבי להאמין לאותה הצהרה בדבר אירועים אלימים ונקיטת מעשה.