ב-8 בספטמבר, 2002, הופיעה ב-'ניו יורק טיימס' כתבה רחבת-היקף מאת ג'ודי מילר על העריץ המסוכן מהמז"הת סדאם חוסיין ותוכניותיו המסוכנות לפיתוח אמצעים להשמדה המונית העלולים לסכן את שלום העולם כולו בכלל ואת חיי האמריקאים בארה"ב בפרט. חלק נרחב מהכתבה ותכניה התבססו על 'הדלפה' מגורם עלום במשרד ההגנה האמריקאי, עליו היה אמון באותו זמן סגן נשיא ארה"ב דיק צ'ייני. באותו ערב התראיין סגן הנשיא צ'ייני לתוכנית הטלוויזיה הפריים-טיימית "Meet The Press" ברשת NBC, והתייחס לאיום הצומח בעיראק עליו דיווח ה-'ניו יורק טיימס' באותו יום תוך שהוא מתבסס על הכתבה עצמה כדי להדגיש את גודל הסכנה הגלומה באי-פעולה מיידית של ארצות הברית לשלום היקום כולו.

מקרה מאלף זה ממחיש באיזו קלות ניתן להשתמש באמצעי התקשורת כדי לקדם אג'נדה, במיוחד באמצעות זריעת בהלה ציבורית כדי ליצור הלך רוח אוהד עבור מהלך של תקיפת מדינה זרה, על ידי היזון חוזר (feedback, בלשון העם) של ידיעות כוזבות המזינות אחת את השנייה. בעיראק לא היו נשקים להשמדה המונית, כמובן. מה שכן היו בה (ועדיין יש היום) הן בארות נפט בכמות עצומה, המיץ השחור שמניע את הכלכלה, התעשייה והצבא האמריקאים. ולשכנתה ממזרח הנהנית מאותה פופולריות תשקורתית מפוקפקת, הלא היא הרפובליקה האיסלאמית של איראן, יש אותם משאבים טבעיים אליהם נכספת האימפריה האמריקאית כל כך.

כבר קרוב לשנה שבכל יום, לפחות באתר חדשות אחד, מופיעה ידיעה / דעה / כתבה על "האיום האיראני", מונח כה פופולרי שהקלדת האותיות ה', א' ו-י' תשלים אוטומטית את החיפוש לביטוי הזה. בעד הפגזה ממטוס או נגד פעולה סודית של סיירת מטכ"ל, מה דעתו של יו"ר המועצה האזורית כפר ורדים בעניין, האם סימה ביטון ממודיעין-עילית תספיק להגיע אל המקלט שלה בטרם ינחת על ראשה טיל בין-יבשתי, כל סוג של פסולת עיתונאית ריקה מתוכן שנועדה להגביר ולהעצים את נוכחות האיום מרוחה על שערי האתרים והעיתונים מדי יום, באותם צבעי אזהרה השמורים לאסונות פרטיים וציבוריים, כמו פיגועי תופת ודעיכת המחאה החברתית. מפליא עד כמה הישראלי הממוצע שהואכל בכפית ספינים בלתי מתקבלים על הדעת ומהלכים פוליטיים הנוגדים במובהק את האינטרס הציבורי מתקשה לזהות קידום-אג'נדה בתקשורת כשהיא שם.

יש להודות שכיישות ציונית בלתי חוקית, מושחתת וכובשת, כשלוחה של תרבות המערב בתוך ים גועש של פנאטיות איסלאמית מתגברת וכבסיס קדמי של הצבא האמריקאי מעבר לאוקיינוס, אנו עומדים בפני סיטואציה מורכבת. יכול להיות שכוחות גדולים מאיתנו במשחק ייאלצו להקריב את ישראל כדי להצדיק השמדה של השלטון באיראן. יכול להיות שדעת הקהל הציבורית תמשיך לצבור תנופה שלילית ובסופו של דבר תקרא לתקיפה באיראן שעשויה לגרור את שתי המדינות אל תוך סכסוך ממושך ועקוב מדם שגם אליו תוכל אמריקה לגלוש באלגנטיות כנציגת השלום ולבסס כוחות בכל נקודה מהים התיכון ועד הודו. מה שלא יקרה, דיון הנושא את הכותרת "בעד או נגד תקיפה באיראן"- אין לו מקום בשיח הציבורי, ויש להוקיע ברבים את מי שמתעקש לכפות עלינו היסטריה. הכוח שמניע את גלגלי מכונת הפחד לא בהכרח חייב לסתור את האינטרסים שלנו, כיהודים בישראל. ייתכן מצב שבו תקיפה באיראן, על כל תוצאותיה האפשריות, תוביל להקטנת היקף הארסנל הגרעיני הנפיץ-ממילא פה במזרח התיכון ותעזור לכונן הרתעה ישראלית חדשה וטובה יותר. אבל לפני הכל, עלינו מוטלת האחריות להיות שקולים ולא להיכנע למניפולציות רגשיות וטריקים זולים מבית ידיעות & מעריב (ע"ר). רוצים שנסכים לתקיפה באיראן? אל תתנו לנו ויכוחים באינטרנט ומערכונים ב-'ארץ נהדרת'. אל תשקרו לנו. אם מפמפמים לישראלי תמונות של מטוסי קרב ישראלים,  של גנרלים איראניים במדים וכותרות כמו "איראן מאיימת: אם תפרוץ מלחמה, צה"ל יושמד" בסופו של דבר הוא יראה אדום ויעשה משהו קיצוני. וכולנו נתחרט על זה, במשך הרבה מאוד זמן.