סו א' ואני מנסים בנחרצות להכניס לדירתנו כשותף את ת' האהוב ולהדיח ז',שזכה בשמו ספק בשל אי אילו נסיבות העניין וספק בשל היותו הוא עצמו. הערב נפתח שביב תקווה כשז' הודיע לי שדרוש שותף בדירה שאחד מתושביה הוא סוגשל של מקורב אליי בעברו. קפצתי על ההזדמנות להיות קרוב לצלחת ולא פעם אחת והתקשרתי לאותו מקורב, אלא שלמרבה הטרגדיה הוא היה בלתי זמין( ככה זה אצלנו די הרבה) ונאלצתי לדרדר לשותף שלו, שכביכול גם ידוע בבריות כאדם חביב ועוזר, אבל בפועל נפנף אותי אחרי שנייה. מסתבר שז' כבר פנה אליו מספר פעמים היום(זה נקרא להציק וכל ילד יודע שלא עושים את זה). נופנפתי כאמור בלי שמץ חביבות או הבנה ועכשיו כדי להכניס את ת' כשותף ולהפוך את הדירה לטריו בלתי מנוצח וחלומו א' ואני נצטרך להגות תוכנית אחרת. דחקתי בא' לצאת מהמקלחת, התיישבנו בחדרי ודנו בשושו( הקירות בדירה דקים למדי) בנסיבות המצערות. ספק מתוך ייאוש התחלנו לחפש ביד 2 דירות חלופיות לשלושה שותפים, למרות שאנחנו קשורים לזו מאוד, באמת.כרגיל עודדתי את א' שאיכשהו בקשר בינינו אני האופטימי והמאמין יותר, החלטנו על מספר דרכיי פעולה ועכשיו מי ייתן ואלוהי הארנונה יהיה לצידנו.
בינתיים ז' עוד פה והעניינים לאט לאט מתחממים. אני חושב שלראשונה נוצרה בתודעת המשפחתיות המושלמת שלי איזשהו ויז'ן של מה זה גירושים.
היום הסתיים מוקדם וכמו בכל פעם שזה קרה לאחרונה אצתי לדירה לעלות על בגד ים וירדתי לחוף. עוד בדרך לשם נזכרתי שייתכן ששוב יהיה עלי להתעמת עם ה"פוביה" שלי נכון להיום: מדוזות. הלכתי כמעט לאורך כל רצועת החוף הקטנה יחסית, מחפש את השקיות הזדוניות שמכתימות את המים ואת החול. כמעט סיימתי לצעוד לכל האורך שנתקלתי בראשונה, גדולה וגועלית במיוחד. כמו מטה קסם הן הופיעו בהמוניהן, טוב אולי לא ממש הרבה אבל משום מה מישהו טרח לרכז אותם במקום אחד וליצור אפקט מרתיע בהרבה. למרות שאני יורד ים אינני עשוי ללא חת וידעתי שהפעם זה יהיה קשה יותר מפעם שעברה, כשבקושי ראיתי שלוש מצ'וקמקות על החול וגם אז כל ציוף שלי במים נגמר בחרדה. כמובן שלכל העניין לא מוסיפה העובדה שבכל פעם שאנחנו נפגשים ד' מספרת לי על החזון המאוד ברור שלה של צלילה בעיניים פקוחות לתוך גל רק כדי לגלות שנדבקה לך מדוזה לפרצוף. אני נשבע שהיא אומרת את זה בכל הזדמנות לאחרונה.עמדתי על קו המים מביט בזקנות רוסיות שראו כבר הכל וילדים שעוד לא ראו כלום מפזזים בעליזות מרתיחה במים, בזמן שאני בקושי טובל רגליים ומנסה להסדיר את הנשימה. אחרי עשרים דקות בערך, בהם לא הפסקתי לדמיין איך כל הדיבורים ברוסית וערבית סביבי הם חיצי לעג שמופנים בבירור לקצין האמיץ שלא מעיז להיכנס למים בגלל פאקינג מדוזה, נשברתי לבסוף והתחלתי לחזור הביתה. למרבה המזל קרה אחד הדברים היחידים שיכול לגאול אותי מפוביה משתקת: קבוצת "בני מיעוטים" הגיעה לים ובקריאות שמחה וללא שום מורא מדוזות צהלה אל המים. כמובן שכמו קצין יהודי טוב התאוששתי מהר מהלם המדוזות באמצעות כאפת הפאדיחה. יש לציין שבשום פנים ואופן איננו רואה באותם ערבים אויביי, אבל איזשהו גל פנימי וקדמוני של טסטוסטרון שטף אותי ובנחישות קרעתי את החולצה מעלי ופסעתי אל המים, כמו ששלומי שר: "אני הולך על זה, כמו מתאבד". במים דשדשתי איזה עשר דקות בחשש, שום זכר לימים היפים לפני שבועיים שבהם כמו חתרתי כמו דולפים צעיר ועולץ והרגשתי כמו גוטה במציצים.
אני יודע שהפסתי בקרב עם עצמי, אבל זה היה פחות נורא אם הם לא היו מגיעים ובסוף נותרה בי תקווה לפעם הבאה. כמובן שהכול בראש, אל תגידו לי רבאק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
