אני רוצה לדבר על היום.היום היה ככה ככה מינוס. אני יודע ש"ככה ככה" הוא אי הבעת עמדה מרגיזה ומנוונת, אז רק לשם ההבהרה: בעיניי הוא היה מינוסי למדי, אבל אלה רק הסטנדרטים שלי שבקרב ידידיי ומכריי לבטח ייחשבו כאבסורדיים למדי, אז אני נוקט ב"ככה ככה" מינוס וכולם מרוצים.
קמתי בשמונה וחצי והגעתי למחוז חפצי בצבא בתשע וחצי. אני יודע שכעת אתם זקופי גבה וחושבים לעצמכם איך בצה"ל של ימינו קצין מן המניין מרשה לעצמו וכל זה...אבל זו השעה שהגעתי, פשוט כי לא היה אף אחד שאמר לי היום מה לעשות ותפיסת השינה שלי לאחרונה היא מגובשת למדי. אם אני לא ישן אני לא מתפקד ולא לא "הכל בראש,תן רבאק"... וכל זה. אני מבטיח לכם שבימים כתיקונם אני עבד נרצע וחסר כל תקווה לחיים נורמליים ,במדי האסיר בצבע זית ממש כמו כל השאר. הנה, אתמול סיימתי באחת עשרה ובקושי הספיקותי לעשר הדקות האחרונות של המותחן הנפלא בין פורטוגל לספרד, שכל היום פינטזתי עליו ועל בירה קרה.
עזבתי את הצבא בארבע, עד אז עשיתי פחות או יותר את מה שמשלם המיסים משלם לי לעשות. למרות שהבטחתי לעצמי להישאר עד חמש. פה כבר היה ברור למדי שהיום הזה כבר לא התנהל על מי מנוחות, כי כולם יודעים שלא לעמוד בהבטחות עצמיות זה כמו לבעוט בכדור השלג שהוא אתה. עזבתי בתוענה שאני הולך למד"ס את עצמי בחדר כושר ואכן זו הייתה כוונתי כשצעדתי לדירתי. אבל במקום לפשוט בזריזות את מדי הב', לעלות על בגדיי ספורט ולאוץ לי לחד"כ, בקושי עליתי את שלושת הקומות לדירתי, כשהמאמץ מההליכה הארוכה(באמת!) והחום היוקד גרמו לי לקרוס על המיטה בתחתונים וגופייה. ישר ניחמתי את עצמי שזה לא סוף העולם, שבאמת התנאים לא אידאליים ואין לי מה לשפוט את עצמי לחומרה(פשוט עוד היה קצת מוקדם בשביל זה). החלטתי לקרוא קצת ב"אלה תולדות", שמזה שבועיים אני מנסה לתקוף את המפלצת הירוקה הזו ללא הצלחה ואלמלא היה של ד' כבר מזמן היה מושלך הצידה לטובת ספר אטרקטיבי יותר.
התחלתי מההתחלה ושוב כעבור שניים וחצי עמודים, בדיוק כמו בפעם הקודמת, הכתב הקטנטן( מה נסגר עם האלזה מורנטה הזה), הפתיחה התמוהה( למה הוא כותב דברים שכולם כבר יודעים?!), העייפות הכללית וכל הסיטואציה(אני קורא במיטה) הכריעו אותי. בשניות אחרונות של ערות הבטחתי לעצמי שאני רק שם ראש לשעה ואז קם כאדם חדש ונמרץ עד כאב.
אלא ששינה באמצע היום היא האמא של כל הרעות ועכשיו אני גם יודע לגבות עצמי אקדמית... זאת אומרת,קראתי על זה בעיתון מתישהו. אנשים צריכים לישון בלילה. שינה ביום היא פשוט הרצה קדימה של החיים שלך ובזבוז משווע של משאב הזמן הכה יקר של חייל שכמותי. אומנם התעוררתי כמה פעמים מצלצולים כאלה ואחרים אבל שום דבר לא באמת מנע ממני לישון ארבע שעות תמימות והרסניות.
כשקמתי השעה הייתה כמעט תשע. אין ספק שהיום הזה הוא כבר פלוס מינוס חרבון טוטאלי והנבואה הגשימה את עצמה. עוד יום שהרחיק אותי ממה שאני רוצה להיות וקרב אותי אל המוות בחוסר מעש פושע. זחלתי למטבח לאכול משהו כדי להפסיק לאכול את עצמי. שקלתי את צעדיי ואיך אני בכל זאת מוציא משהו מהדרעק הזה. ניגנתי חצי שעה, התקלחתי, ישבתי לכתוב את הפוסט הזה. אז עוד יום שקרה בלי שקרה בו מה שרציתי. ביג דיל, סטורי אוף מיי לייף. ברור שאני עושה משהו לא נכון, נכון?
לאחרונה אני נוטה יותר לחשוב שאני פשוט מקווה לדברים טובים מדי. זה אולי ויתור עצמי הכה מגונה בעיננו, אנשי צהל הבלתי מנוצח ולא על מגש של כסף. אבל אחרי הכל העיסוק העיקרי בחיי(צבא נו) הוא באמת כמעט תמיד תובעני עד כלות ואין על פניו היגיון בלנסות לכבוש את העולם, איך אומרים...על הדרך. אולי אני באמת צריך לשנות משהו בסאגה הזאת שנמשכת כבר שנים.
זהו. עוד פוסט פסימי ולא בדיוק מעורר השראה. אני יודע שהרעיון המרכזי של "אוי אוי אוי אני לא מגשים את חלומותיי כי אני בטטה מנוונת וקשה קשה כל כך" הוא לא בדיוק המצאה שלי, אבל פה אני כותב וזה מה שקורה בינתיים. תכתבו על זה אצלכם ואני מבטיח שאני גם אבוא לעקם את האף.
ואל תישנו בצהריים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
