ארקטיק מאנקיז גדולים, באמת. לא הייפ ולא נעליים, רוקנ'רול משובח וקלאסי, בועט וחד. אבל הם רק ילדים. אני מסתכל בוידאו של Secret Door לייב אצל זיין לואו, שומע את הקולות השניים חורקים ואת הגיטרה המובילה חורקת ולא בטוחה בעצמה. מדמיין את הגיטריסט ואת האצבעות הרועדות מהבזקים של תאורה ומצלמות ענקיות שמצלמות כל תנועה של האצבע שלך. ואתה, לפני ארבע שנים לא היית אפילו הגיטריסט הכי טוב בבניין שלך, פתאום מתעדים את הויברטו המהוסס שלך כאילו שאתה איזה גיבור גיטרה. אז אתה נלחץ, כי אתה עוד ילד. לא מאשים אותך חבר, אתם באמת מופלאים.
E' עוזבת. שנתיים היא כאן, פלוס סימסטר לפניי ארבע שנים פלוס חמש שנים בתור ילדה. עדיין מזמינה תפריט באנגלית בכל מקום שהיא יושבת בו, עדיין עוברת לאנגלית באמצע השיחה ומצחקקת שאני מעלה את זה. היא בכלל לא שמה לב. אנחנו מדברים טוב ביחד, כמו תמיד. שואבים עידוד אחד מהשני ונהנים זה מזה. E' עולה על מטוס עוד שבוע, לראשונה מזה הרבה זמן ננסה להוכיח שאנחנו ilegall ciblings על אמת, ולא סתם בחור ובחורה שמסתדרים טוב שלא נמשכים אחד לשני אבל מושכים את זה יפה למרות הכל.E' נותנת לי פתח תקווה ותעסוקה רצינית ביותר, לפחות לשבוע הקרוב. אנחנו מחליטים שמדי שבוע, החל מעכשיו, אנחנו שולחים אחד לשני סיפור אחד שכתבנו. השני קורא ומפרגן/ מסנן, וחוזר חלילה. ככה שנינו אמורים להוציא אחד את השני מתהום אי העשייה התרבותית. לפחות במקרה שלי זה כנראה הסיכוי היחיד. לא מזמן השלמתי עם זה שאני לא באמת עושה דברים בשביל עצמי אם אין איזה בן אנוש אחר שמעורב בעניין ויכול להגיד לי כמה זה נהדר/אצילי/מקורי וכו'. עכשיו עם E' וההסדר החדש יש לי סיכוי.
אז ניגשתי לעבודה. לקטעה הראשון קוראים "אחת מפעם" וזה המקום השני בעולם שהוא יופיע, בעזרת אלוהי ההשראה והמשמעת העצמית.
אלזה מורנטה כותבת נהדר ולמרות ש"אלה תולדות" עוסק, לפחות בינתיים, באיטלקיות בורות ומקומטות אני מצליח לסחוב אותו בצורה סבירה. אם אני צולח את מבחן שליש הספר, בדרך כלל נקודת האל חזור, ישם גם סיכוי שאני אוכל את המפלצת הזו, שלא ברור מי העורך הטירון שהחליט להדפיס אותה בפונט 9, שיכול להצמית גם את תולעי הספרים האדוקים ביותר.
the secret door swings behind us, she's saying nothing/ she's just giggling alone
בבלוג זה
בכל הבלוגים
