אז צריך פוסט.
אין לי כוח לסיכום השנה האחרונה, או לציפיות מהקרובה. גם ככה כבר מזמן פרסמתי רשימה של דברים לעשות עד גיל 20 (ג'יז!), שזה יהיה לקראת סוף 2008, אז זה מספיק.
וואי, אני לא יודעת מה להגיד. הכול היה פתאומי, ומוזר, ומשמח אבל מלחיץ.
הפסיכיאטר הביא לי כדורים. הרבה לא יודעים מזה דווקא, אבל גם ככה כבר מעט מאוד אנשים קוראים פה, אז החלטתי לרשום בכל זאת. לקחתי היום את הראשון, וזה אמור להתחיל להשפיע תוך 3 שבועות. אני מקווה שאני אצליח באמת להתמיד, ולקחת כל יום, וכמובן שאני מקווה שזה יעזור.
ומיד אח"כ, היא התקשרה ודיברנו והייתה שיחה שממש שימחה אותי.
ואלו שני דברים שקרו אתמול, ביחד ובהתאם אחד לשני, אחד נובע מהשני שנבע ממנו מלכתחילה. ושניהם גורמים לי להרגיש בערך אותו הדבר.
גם היא, גם הכדורים.
יש מין אנחת רווחה גדולה, חיוך גדול, שני דברים שחיכיתי להם הרבה זמן בעצם. יש תקווה מסוימת כזו לעתיד, שדברים ישתנו, שיהיה יותר טוב, והיה געגוע.
גם אליה, גם לשפיות.
יש גם המון לחץ. אם זה לא יעבוד, לא יעזור, אם דברים יחזרו להיות כמו פעם.. כמו כל התחלה חדשה אני מודאגת גם משני הדברים האלו.
גם ממנה, וגם מכדורים נגד דיכאון.
היום אחרי שלקחתי את הכדור הראשון (ואתמול כשיצאתי מהבית מרקחת עם השקית), חייכתי והרגשתי שאני עומדת בפתח התחלה חדשה וטובה יותר. ככה גם הרגשתי כשהיא שלחה לי סמס, וכשדיברנו בפעם הראשונה אחרי כל-כך הרבה זמן..
אבל אחרי שסיימתי לבלוע את כל חלקי הכדור, ואחרי שניתקתי את השיחה ונרגעתי כהרגלי..
נלחצתי. מה לעשות, ככה אני.
לא אוהבת התחלות חדשות, או שבעצם אוהבת אותן.. אבל נלחצת עדיין, מה לעשות.
אז יהיה בסדר, אני מקווה.
גם איתה, גם עם האופטימיות שאמורה להתחיל עוד כ-3 שבועות...
תאחלו לי בהצלחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
