כל מי שראה ג'ונו בטוח התאהב בשיר הזה. אין לי ספק בזה (סליחה, חוץ מברברה וולטרס שטוענת שהוא לא מובן בעיניה. אבל זה כי היא טיפשה). יש מין פשטות מדהימה ויפה שאני ממש אוהבת בו.. וגם בגרסה הנקייה והמאוד לא מדוייקת שכוכבי הסרט עושים לו בסוף. כי זה שיר כזה, וסרט כזה.. חמוד, טבעי, לא מנסה להיות משהו מיוחד אבל מצליח. וסתם, התחשק לי לחלוק איתכם את זה, לא ברור למה. תקראו את המילים, תקשיבו לשיר, תראו את הסרט. ותחשבו באיזו נקודה בחיים שלכם אתם גם מרגישים את התחושה הזו..
אז הנה הקטע האהוב עליי. (לשיר קוראים anyone else but you והוא במקור של the moldy peaches אבל קיים גם בגרסה של מייקל סרה ואלן פייג').
You are always trying to keep it real
I'm in love with how you feel
I don't see what anyone can see, in anyone else
But you
I kiss you on the brain in the shadow of a train
I kiss you all starry eyed, my body's swinging from side to side
I don't see what anyone can see, in anyone else
But you
The pebbles forgive me, the trees forgive me
So why can't, you forgive me?
I don't see what anyone can see, in anyone else
But you
ובלי שום קשר, או בעצם עם הרבה קשר.. מצאתי איזה משהו שכתבתי ממש מזמן, קראתי אותו עכשיו שוב, והיה לי חשק לשים אותו.
וכואב.
זהו, זה כל העניין. אין עוד הרבה מעבר לזה. בעצם יש. אבל קשה לראות כשכואב.
כאב זה כמו יותר מדי גשם על השמשה, כשהמגבים לא עובדים. אפשר לראות ככה במעורפל את הילד שחוצה את הכביש, אבל לא מהר מספיק בשביל לבלום. ואם הגשם חזק מספיק, אפשר גם להחליק מעליו ולהמשיך לנסוע בלי ליחס לזה יותר מדי חשיבות.
(בהשראת כל המטפורות)
כי כואב, ואי אפשר להתרכז במה שמסביב.
זה לוחץ עמוק בפנים, ועד לפני השטח. לפעמים נדמה לי שגם העור שלי כואב. מהציפורניים שאני באמת חייבת לקצוץ ואז לקצוות השיער המפוצלים שלי. זה לוחץ ולא מרפה, אני מסתכלת סביבי ומחפשת מה ישחרר אותי. משהו שיקל קצת לפחות, מנסה להבין למה אני מחכה כל הזמן. משהו חייב להשתנות, אני אומרת. אני צריכה להבין שדברים לא ישתנו מבחוץ. הם צריכים להשתנות מבפנים. אבל צריך כוח בשביל זה, ואין לי.
אני עייפה כל הזמן. מותשת. אין לי סבלנות ובא לי רק לשקוע בפוך הנעים שלי, לבכות בכי טוב ומשחרר וללכת לישון. בא לי להתעורר בבוקר ולראות דברים טובים יותר, רגועים יותר, אוהבים יותר. בא לי לשקוע בקיטש של אהבה וחיבה וחום ושלל מרכיבים של סרטי בנות נדושים. בא לי לשבת באוטו עם גג נפתח, לנסוע במהירות שתגרום לשיער שלי להתעופף לכל כיוון, להקשיב למוזיקה רדודה לגמרי ברדיו ולצחוק בקול רם. בא לי להסתכל סביבי ולאהוב את מה שאני רואה. ללכת לישון עם חיוך. להרגיש יד מלטפת. לקלוט את החיים, לא לתת להם לעבור לידי, לא להתבאס מהם, לא לברוח מהם, להסתתר ולזחול מתחת.
אני רוצה להנות, לחיות, לאהוב, לשמוח, להיות יותר בת 19 מאשר בת 50.
אני רוצה להפסיק לכתוב קיטש, להפסיק להימרח עם שטויות, לכבות את המחשב ולצאת החוצה להרגיש את הדברים באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
