הבלוג שלי רק שלי

או לפחות רוצה לעזוב, כבר שנים.

את הכיתה, את השכבה, את בית הספר, את העיר..

למקום אחר, שם תמיד טוב יותר. מזתומרת טוב יותר?

הכל שם מסתדר. שם יש את האנשים על רמה והאיכותיים שחיפשתי, שמתאימים לי באמת, שם אני אמצא מישהו שיהיה צמוד אלי, ושימלא אותי באמת, שם לא יהיה לי זמן לחשוב על דברים רעים, כי יהיו לי כל כך הרבה תעסוקות חיוביות שאני כל היום בריצות אחר האושר.

מקסים המקום ההוא. ההוא שלא קיים בכלל.

ההוא שרק אם אני אשתנה, יוכל להיות כל מקום, כולל זה בו אני נמצאת היום, עכשיו.

אז אני עצלנית. אני לא רוצה לעבוד כל כך קשה, ובאמת לנסות לשנות משהו באופן פנימי עמוק ואמיתי, ולעכל אחת ולתמיד שהבעיה שלי היא אני, ולא הסובבים אותי והתנאים הרעים בהם אני מוקפת. אז זו אני. אני יודעת את זה בתת מודע, אבל לא רוצה לפעול בהתאם. במקום, אני פשוט סורקת את העולם למצילים פוטנציאלים שיצילו אותי מהריק שיש לי בפנים, שימלאו אותי, אפילו אם זמנית, שיתנו לי להרגיש באמת (למרות שזה תמיד מזוייף). אז הנה הגעתי לכמה כאלו, אבל אני חושבת יותר מדי, ולצערי גם אני לא סתומה מדי, ואני מוסרית :X אז אני הולכת צעד אחורה פה צעד אחורה שם, משאירה קשרים על אש קטנה, או מסיימת אותם, כדי לא לפגוע באחרים. כי אני מכירה את המטרה שלי. מטרתי היא לשרוד. למלא חללים שמשום מה רוקנו כבר מלידה ולא מסוגלים להתמלא מעצמם. האנשים בחיי משמשים עבורי סוג של דלק, ואני מודעת לזה, לרוב לפחות. קשה לי עם זה, והדילמה הגדולה ביותר, היא עם מה יותר קשה לי, לחיות איתם, ולפגוע בהם (בדרך זו או אחרת), או לסבול לבד עם הריק?

שאלה קשה.

כיוון שאני לא אחת שתוגלת בלהיות לבד יותר מדי, אני בוחרת להאמין (ויכול להיות שזה באמת נכון) בזה שאמנם אנשים משמשים עבורי כדלק בחיים, אבל גם לעוד דברים חיוביים, ואני אפילו יכולה לתרום להם. אז אני ממשיכה בכיוון של אנשים.. הכיוון הבטוח יותר. ככה אני רוצה לחשוב לפחות, כי אני מפחדת להתקרב אל עצמי. לא מרגישה שיש לי סיכוי למלא את הריק הזה לבד, פשוט לא מאמינה.