בצומת דרכים

אתמול היה יום נחמד מאד. בבוקר לא עשיתי יותר מידי, ראיתי את הסרט "אלפא דוג". מה יש לי להגיד? מאט'ר פאקקקר פאק יו פאק פאק פאאאאאאאק.

לגמרי.

כל הסרט קללות, מכות, סמים וסקס. אבל זה סרט מרגש! וג'סטין חתיך.

בערב הלכתי לבר מצווה של התאום של עינב (מהקבוצה השניה). היה מאד כיף! הייתי עם כל החברות מהקבוצה השניה ושיחקנו שם עם כל המשחקים האלה (כדורגל שולחן, סנוקר, IDDR, סוניפלייסטישן...) ואכלנו שם אוכל טעים וגם רקדנו מלא. הדיג'יי היה די גרוע, אבל עדיין היה כיף. הם פשוט מדהימווות הבנות האלה! ואני כל פעם מגלה את זה מחדש.

היום בבוקר- חזרנו לבי"ס. זה היה היום הולדת של נועה (מהקבוצה השניה). קנינו לה, אני וכל הקבוצה השניה, ועוד כמה ילדות חמודות, זר בלוני הליום, כמו שאנחנו תמיד עושות, בערך 70 בלונים. אני הגעתי ראשונה לאישה שהביאה את המשלוח, ואז השומר ניגש אלי ושאל אותי אם אני הזמנתי את הזר. עניתי לו בחיוב, והוא סיפר לי שהמנהל שלנו אמר שיש חוק חדש מהמשטרה שאסור להכניס הליום לשטח ביה"ס- כי ילדים שואפים את ההליום. ממש התעצבנתי, כי בעצם קנינו בלונים לחינם. מיד הגיעו נטע ומיכל (מהקבוצה השניה) וסיפרתי להן. הן כמובן גם חטפו עצבים. סיכמנו שאני ונטע נלך לדבר עם המנהל ושמיכל תשלם לאישה ותשמור את הבלונים. נטע ואני פסענו לכיוון חדר המנהל ובדרך סיכמנו שנגיד לו שזה לא פייר שהוא לא מרשה לנו, כי אף- אחד לא דאג להודיע לנו שאסור, ושאנחנו כבר שילמנו וקנינו ושזה פעם אחרונה ועכשיו אנחנו יודעות ושזה לא יקרה יותר. הגענו למזכירות ולא הייתה לנו גישה אל המנהל כי הוא היה ב"שיחה" (בטלפון). חיכינו, חיכינו, חיכינו- אבל הוא לא יצא משם. החלטנו שנחזור אח"כ וחזרנו אל מיכל והבלונים. עידכנו אותה בחדשות האחרונות, והחלטנו להתקשר לנועה, שהייתה בדרך ולהסביר לה מה קורה. היא כמובן התבאסה, וניסתה לברר אם יש לה מישהו בבית שיוכל לקחת את הבלונים אל הבית שלה. לא ידענו מה לעשות. אחרי כמה זמן נועה הגיעה עם כל שאר הקבוצה השניה וקפצנו עליה וחיבקנו אותה ונתנו לה את הבלונים והיא הייתה מאד שמחה אבל עדיין לא ידענו מה לעשות. פחדנו שיעיפו אותה משטח ביה"ס. חזרנו למזכירות, המנהל היה עדיין ב"שיחה שאי אפשר להפריע לה". לבסוף נועה תפסה את אמא שלה והיא באה ולקחה את הבלונים לבית של נועה. מוסר השכל: בפעם הבאה לא לקנות בלוני הליום לילדי יום הולדת. מתנות ובלונים רגילים יתקבלו בשמחה. 

אחרי כל הבלאגן, הגעתי לכיתה שלי. פתאום ילדה אחת מהכיתה שלי, שקוראים לה לירז, נגשה אלי ואמרה לי שאני ועדי (מהקבוצה הראשונה) תורניות מבנה\זבל היום. זה אומר, לא להיות בשיעורים החל מהשעה השניה, לעבור בכל הכיתות ולפנות את הזבל, לנקות את החצר ואת המסדרונות ולזרוק לפח הגדול, ואם צריך משהו במזכירות לעזור, ובסוף היום מקבלים מהקפטרייה ארטיק בחינם. אז זה סבבה לגמרי, אבל הייתי כולי מים, ועדי לא עושה כלום. בשלב מסוים, באזור של כיתות ח'- באזור שלנו, ראינו כמה ילדים מח'4 בחוץ, מתלהבים. שאלנו אותם מה קרה, והם אמרו שיש מכות בכיתה. אז מסתבר שהייתה איזה ילדה אחת שהיא איתי בחוג, שרבה עם 2 תאומות והן הלכו מכות. אז כל הכיתה שם הייתה בלאגן והיה ממש מצחיק. כאילו לא היה ממש מכות, אבל היה בלאגן ענק. ואני מצטטת את עדי: "יוו איזה כיתה, כמה אקשן אני רוצה גם להיות שם!" . אחת מהתאומות יצאה משם בוכה, וככה כל העניין נגמר. אחר כך כל השכבה דיברה על זה. לכו תבינו.

אחרי שניקנו וניקינו, קיבלנו ארטיקים מהקפטירייה- אכלנו בכיף והשתחררנו הבייתה.

בערב היה לי בלט וג'אז. היה מאד נחמד. המורה לבלט לא מבינה שיש לנו זיכרון מאד קטן ובכל הדגמה אנחנו יכולות לקלוט רק תנועה אחת, וכועסת עלינו כל הזמן. ובג'אז המורה מדהים, והיה שיעור כואב אבל כיפי מאד. מאיה (לא קשורה לשום קבוצה), היא ילדה מאד מקובלת בשכבה שלנו, והיא איתי בחוג. יש כזאת חבורה של בנות שאולי אני יזכיר אותם בהמשך- שמאיה היא חלק מהם. היא השילוב המושלם של יופי מבוזבז על זנות, פאקציות וערסיות. יש את דקל, שגם היא בחבורה הזאת, והיא גם איתי בחוג והיא ממש חשה את עצמה, אבל היא מכוערת. בקיצור מאיה ודקל הם דבק. דקל יכולה להסתדר בלי מאיה, וגם זה בקושי, אבל מאיה לא בלי דקל. אז היום דקל לא באה לחוג ומאיה לא עשתה כלום, בתירוצים מטומטמים כמו "כואבות לי הידיים", כאילו- ברור שזה אמור לכאוב לך, וזה כל הקטע. מזה התירוצים האלה? תהיי כנה, פשוט תגידי שאת לא יכולה לעשות כלום בלי דקל. ררררר. לפעמים בלי לתקוע אותה בכונן דיסקייים.

המשך ערב טוב!

עלמה