כפי שרואים, אני לא מעדכנת כבר כמעט את הבלוג. רוב הזמן אני לא נמצאת בבית, ואת השעות המעטות שאני כבר נמצאת אני מנצלת לשינה.

יש לי כבר פז"מ של 7 חודשים בצבא. בתחילת החודש התחלתי לעבוד ב- TNT, מה שהוביל לכך שאני קמה כמעט כל יום ב- 4:45 בבוקר (אם אפשר לקרוא לזה בוקר) והולכת לישון ב- 23:00 במיקרה הטוב.

סוף סוף הגיע חג הפסח ומצאתי מעט זמן לעצמי. למרות שגם בחג אני עובדת, אבל אין מה להשוות לחיי הצבא בו-בזמן עם העבודה.

כפי שהבנתם, אני בתקופה קצת לחוצה גם פיזית וגם נפשית. בימים האחרונים קצת ירדו המכירות שאני עושה בחנות ואני לא מצליחה לפתור את הבעיה. ביום שלישי היה לי ריב עם אלכסיי. ברגע אחד הבנתי שאני לא כלולה בתוכניות שלו לעתיד ואחרי שהוא הבהיר לי שאני לא כלולה בתוכניות שלו לפחות ב-5 שנים הקרובות, כאילו קיבלתי סטירה בפנים. מצד אחד חשדתי שמשהו לא בסדר, אבל הוא זרם איתי בכל מה שאמרתי לגבי הציפיות שלי להתחתן לפני שאני מתחילה ללמוד (כלומר, לעבור לגור ביחד, מתוך מחשבה שאני לא רוצה ללדת ילדים ישר אחרי החתונה). באותו רגע זה היה מכעיס ומעליב, גם בגלל שהוא אמר הרבה דברים בלי לחשוב שהיו מאוד פוגעים, דברים שלא אומרים לאדם שאוהבים. מאוחר יותר בערב, דיברנו באווירה רגועה יותר והוא חזר בו מכמה דברים שאמר, כי אחרי שהם כבר נאמרו הוא הבין שהוא עשה טעות ושלא באמת התכוון לומר את הדברים האלה.

גם אני, במחשבה שנייה עם עצמי, הבנתי שזה לא כל כך נורא, והתוכניות שלו, במובן מסויים, הגיוניות, ואם הם רק היו נאמרות בצורה אחרת, בסיטואציה אחרת ובדרך הנכונה- התגובה שלי לא הייתה כל כך חריפה.

בפנים עוד מבעבעת תחושה של חוסר ביטחון וחששות לגבי המקום שאני תופסת אצלו בלב ובראש, עד כמה רציניות הכוונות שלו לגבי. אני אדם שנקשר, אחרי שלוש שנים ביחד אני לא מסוגלת לתאר חיים בלעדיו. בשלוש השנים האלו למדנו להתגבר על הקשיים שהציבו חייו של לוחם בצה"ל, מה יהיה כשהוא יתחיל ללמוד באוניברסיטה? איפה זה יעמיד אותי?