עם כל יום אני מגיעה לתובנות חדשות. תמיד ידעתי שהמוח שלי עובד שעות נוספות ולפעמים אפילו מיותרות, אבל אין בכוחי לשנות את זה.

כמו למשל, זה שאני מתאכזבת כל פעם מחדש מזו שקוראת לעצמה 'החברה הכי טובה' שלי, וזה שאני מוצאת חברה בעלת פוטנציאל להיות חברה קרובה, אבל מה לעשות, קשה להיות חברה טובה כשמפרידות ביננו מספר ערים.

והעניין של חבר... זה כבר עניין אחר.

אני לא יכולה לומר שממש רע לי בלעדיו, אבל לא יכולה להגיד שהכל מושלם. אני אמנם לא מתגעגעת לאדם הספציפי, אבל אני כן מתגעגעת לנוכחות גבר. גם כשאני מרגישה שיא המאושרת, עדיין יש איזה חור, איזה חלל שבהתקפים מסויימים נותן תחושת לוואי באזור הבטן והסרעפת.

ואני יודעת שאני ממש לא הולכת לקפוץ על הראשון שיופיע באופק, כי רשימת הקריטריונים שלי מגובשת ולא מתגמשת, במיוחד אחרי שהאחרון השאיר רף גבוה במיוחד.

קיימת גם רשימת אופציות, אבל ביננו, אני יודעת שאין לי סיכוי עם אף אחד מהם. כל אחד מהם (והם לא רבים בכלל) הופיע באיזשהו שלב לאורך 7 השנים האחרונות בחיי והשאיר משהו אחריו. הנה הוכחה לכמה הזכירון שלי טוב כשזה לא קשור ללו"ז ויומנים...

אז יש את זה שנכנס לרשימה בכוח וכניראה גם היה המייסד שלה, חברה וחוסר עניין מוחלט בי הם סיבה מספקת להתייאש ממנו? אני חושבת שכן, עובדה שכבר התייאשתי.

ויש את זה שישר אחרי הראשון הזדחל בשקט עם החזות הגברית והמבט המוקסם שלו בילדה שקטנה ממנו בעשר שנים, והיום כשסוף סוף הדרכים שלנו הצטלבו, נדמה שהמבט כבה. כניראה שגרסת הבחורה לא מקסימה כמו הילדה.

ויש את זה שנכנס באיחור קל, אבל סיכויו קלושים כי צריך קצת יותר מחיוך משגע וביטחון עצמי מרקיע שחקים כדי לכבוש את ליבי.

יכול להיות שעוד כמה יצטרפו במוקדם או במאוחר לרשימה. השאלה היא אם הרשימה הזו קיימת כדי להנציח את הגברים שבנו אותי ולשמור את האחד שנכנס לרשימה כי דרכנו נועדו להתחבר מתישהו, או שהיא תהיה לעד רקע מעיק למערכות יחסים שיבואו בכלל ממקום אחר?

ואולי כל מה שאני צריכה כדי למלא, לעת עתה, את החור הזה הוא פשוט חברה קרובה (או שתיים).