פתאום תקף אותי הדחף לכתוב. זמן כל כך רב עבר מאז זה קרה בפעם האחרונה.

שנה וחצי בדיוק אני לבד.

אחרי שחלפה תחושת האופוריה ופרץ ההתרגשות שבא עם חיי הרווקות, הופיע הדחף להכנס למערכת יחסים חדשה, שוב להרגיש את הפרפרים בבטן. מרוב התלהבות נחשפתי, הפכתי פגיעה מאי פעם. השלתי את כל מנגנוני ההגנה והייתי מוכנה להתמסר. ואז הגיעו המכות. מערכת יחסים של שלוש וחצי שנים לא הכינה אותי למה שבחוץ. לבחורים גסי רוח, חרמנים, מטומטמים וחסרי חיים. בכל פעם שנתתי הזדמנות חטפתי מכה. מכה אחר מכה, מכות שלא הייתי מוכנה אליהן, בבטן, מתחת לחגורה.

אחד, שבמילים יפות וסיפורי אלף לילה ולילה, כנגד כל הסיכויים, פיתה אותי לתת לו הזדמנות ונעלם. לאחר מכן חזר עם מיליוני תירוצים ובקשות מחילה, קיבל הזדמנות נוספת, וכמובן ששום דבר טוב לא יצא מזה.

השני, שהיה הבחור לדוגמא, הבחור שנענה מצדי בחיוב כשהמחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא "הו כמה שאבא יהיה מאושר", בחור דתי. הוא, כנראה, גם זה שהשאיר את הצלקות העמוקות ביותר. בתמימותי הרבה, התעלמתי מהסימנים הראשונים שהצביעו על כך שכוונותיו אינן כנות וטהורות כפי שזה היה נראה ממבט ראשון, אחר כך הרפיית השליטה העצמית שלי כשאני איתו, ואז ניסיון להבין אותו כשניסה להתחמק בתירוצים כי אינו מוכן כרגע לקשר רציני, הניסיון להפוך אותי ליזיזה ומשפט המחץ- בחורות דתיות לנישואין, החילוניות לסקס.

אז אחרי תקופה מתוסבכת בייני לבין עצמי זה נגמר. כך לפחות חשבתי.

עד שפגשתי בחור אחד, בחור שבשנה וחצי הזו איבדתי את האמון בקיומו. חכם, כשרוני, רומנטי, מלא בנתינה, מנומס, הגון, עדין, קשוב ואפילו חתיך!

בחור שמצאתי בו את התכונה שהייתה חסרה לי אפילו באדם שהענקתי לו 3 וחצי שנים מחיי, ההקשבה, הקשבה מתוך עניין. הוא האדם הראשון שהקשיב למה שיש לי לומר מתוך בחירה, מתוך עניין ולא בכדי לרצות אותי.

אבל נפגשנו אחרי שהצמחתי קרום עבה, עבה מאוד. קשה לי להפתח, קשה לי להרגיש. אני מלאה בפחדים. מפחדת להפגע, מפחדת לחשוף את עצמי, על שלל התכונות המכבידות והמעיקות שיש בי בפני אדם שכנראה לא מוכן לחבילה הזו.

ברגע של חולשה פתחתי חריץ, ובעיצומה של שיחה, כששאלתי מדוע אינו מעוניין בקשר עם בחורה דתייה קיבלתי כתשובה "כי אני אהרוס אותה". והחריץ נסגר. אני שוב סוג ב'. פשרה.

נפתחתי וחשפתי חסרון אחד מיני רבים שיש בי, אני קנאית. כן, אני לא מוכנה להתחלק באדם שיקר לי עם נשים נוספות. מעולם לא הייתה לי בעיה עם ידידות, אבל לדעת שאדם שיקר לי, אדם שאני מוכנה להעניק לו את אהבתי, חווה אינטימיות עם נשים נוספות פרט אליי גורם לי להרגיש כאילו ננעצו בי אלפי סכינים. זה מפריע לו. לפי הנימה, זה מאכזב אותו.

אני מפחדת. מפחדת להפתח, מפחדת להיות דחויה, מפחדת לאבד אותו, מפחד להיות נבגדת. אני מלאה פחדים, פחדים שמשתקים אותי וגורמים לאנשים להתרחק ממני. אני מרגישה תקועה. אין לי למי לפנות ואני מתחילה להחנק בתוך שכבות הקרום. אני רוצה לקרוא לעזרה, אבל לא יודעת איך.

מרגישה כל כך חסרת תקווה. האור כבה.

מחר יפציע יום חדש, ואני אחייך. אני תמיד מחייכת.