כל דבר בחיים נותן לך משהו להמשך, גם אם אתה לא רואה את זה באותו רגע.
כל חוויה או טראומה או כל דבר, תלווה אותך עד סוף חייך.
אין דבר כזה "להתגבר" על משהו - אלא עבר מספיק זמן עד שזה הפך למשהו פחות חשוב לעומת משהו אחר.
אם אבא שלי לא היה נפטר, לא הייתי מצליחה לעבור את המוות של בן זוגי.
הפרופורציות לחיים, או איך שלא נקרא לזה, שנתן לי המוות של אבא שינו אותי, ועד שלא חוויתי עוד מוות נוסף קרוב כל כך,
לא הבנתי עד כמה זה השפיע.
השבוע הגעתי לגיל 21.
עם כל שנה שעוברת נותרות פחות ופחות סיבות לחגוג את המאורע.
למה ימי הולדת זה דבר שמח מלכתחילה?
אני חושבת שיום המוות צריך להיות ביום ההולדת ואז כשיודעים מתי הולכים למות מראש יש יכולת יותר טובה לתכנן את החיים.
או שבמקום "היום יום הולדת היום יום הולדת" ישירו "היום יום המוות" ואז המוות יהפוך למשהו קצת עצוב וקצת שמח שזה יותר טוב מרק עצוב.
לאחרונה חשבתי הרבה על המוות. במיוחד ככל שיום ההולדת שלי התקרב. אולי כי כשאיחלו לי "עד 120" כל מה שחשבתי זה - למה לאחל לבן אדם דבר כל כך נורא?
אם לא היה לי את אמא שלי או את אחיותיי, הייתי מעדיפה לתרום את כל חלקי גופי לאנשים שצריכים את זה, לפחות הם ידעו להעריך את החיים יותר טוב ממני.
אני יודעת שעוד הרבה לפניי, עוד קצת ואני אצחק על שחשבתי דברים כאלו אבל הדרך שאני אמורה ללכת בה או המטרה לשמה אני קיימת אינה ברורה לי וזה משגע אותי.
אני לוקחת את הזמן.
עושה דברים "By the book" - כלומר, עושה מה שכולם עושים.
פסיכומטרי? למה לא. חו"ל? נו טוב. לימודים? יאללה.
להגיד שהכל מבחירה? לא ממש. אבל כשאין כח להחליט על לאן ממשיכים הלאה, פשוט מרפים ונותנים לזרם לסחוף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mor-gone