מרוץ החיים
המרוץ שנגמר בקבר.
לקחתי הפסקה ממנו.
2 עבודות זה לא מירוץ, אין כאן מקום להתקדמות, זה רק לעשות כסף.
למה אני כל כך רוצה אותו?
בתוך האדם ה"בוגר" שהפכתי אליו אני אמורה כבר להיות אחרי שלב ה"הרס העצמי" שבו הייתי בגיל ההתבגרות ועד א'.
אני באמת חושבת שא' זה הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות לעצמי.
אבל איך לא למדתי מזה ואני עדיין מוצאת עניין בבחור שבטוח יעשה לי רע, ובכלל בטח שלא חושב עליי כאופציה. לא חושב על בת זוג כאופציה, רק כסטוץ. כי אין לו מה לתת. הוא אמר זאת בעצמו.
אז למה?
אני מנסה לעשות לעצמי מנטרות של "מור, רדי ממנו, די."
זה לא עוזר!
אני רוצה שהוא יתפוס אותי, שיראה לי את העולם שלו, אני רוצה להיות חלק מהעולם שלו. אני רוצה אותו בטירוף!
אוף.
אני כזו מפגרת.
תאומים ג'ינג'ים.
מפגרת.
די די די די
להפסיק.
אני רוצה אהבה, אני רוצה תשוקה, אני רוצה זוגיות, אני רוצה שמחה, אושר לבני משפחתי ולי.
לא מגיע לנו קצת? אחרי מה שעברנו עד עכשיו?
הרי אנשים עוברים הרבה פחות ומגיעים לזה.
אני מקבלת הכל בהבנה שהכל יתחבר בסוף אבל אני רוצה למצוא גם את הטוב שבדרך לשם.
בא לי שהוא יתאהב בי, שיאהב אותי. שאני אהיה התרופה שלו והוא שלי. שנשלים אחד את השני.
האם זה הוא? או האם זה רק נועד בשביל לגרום לי להבין שזה מה שאני רוצה?
תמיד אני משאירה שתי השערות אפשריות, ותמיד זו שאני מעדיפה שתהיה לא נכונה היא הנכונה.
חוץ מא'.
אהבת חיי.
למה הלכת?
למה לקחו אותך?
מתגעגעת אלייך כל כך.
המלאך האמיתי שלי ושל כל העולם סביבו.
ריקנות.
אולי פשוט, לא תמיד יש סוף טוב.
גם את זה צריך ללמוד לקבל, וייתכן שזה השיעור שהכי קשה לקבל.
מה שבטוח זה שסיפור מעניין מתחיל להירקם פה, חוץ מזה התחלתי להרגיש למישהו אחר שזה טוב אבל לא טוב שזה הוא.
למה אני ככה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mor-gone