אחרי חששות מעטות,כי בכל זאת אלו קנדים ולא אמריקאים, יצאתי לתגלית.

יום 1:

קמתי ב-9 בבוקר והתחלתי את דרכי לדימונה, הנסיעה ברכבת לבאר שבע היתה מייגעת,

הגעתי לתחנה המרכזית של באר שבע והופתעתי לגלות שיש המון אנשים שרוצים להגיע לדימונה, מוזר לא?

לא הצלחתי לעלות על האוטובוס הראשון אז חיכיתי לשני

במאמץ רב עליתי, אחרי נסיעה של כ-חצי שעה הגעתי ליעדי. תחנת דלק דביר בדימונה.

ירדתי מהאוטובוס עם עוד שלושה חיילים ופגשנו עוד שלושה, זכרתי חלק מהם מהכנס תגלית

אחרי כ-10 דק' הגיעו עוד 2, הופתענו לגלות שאנחנו 9 ולא 8 כמו שהובטח.

עשינו הכרות קטנה ואז הקבוצה הגיעה, שמנו את התיקים בבגאז' ועלינו לאוטובוס

קיבלו אותנו במחיאות כפיים וצעקות היי.

אחרי נסיעה קצרה הגענו לממשית, החלפנו לבגדים נורמלים

ועשינו טיול על גמלים, היה סבבה רק שהרגליים כואבות והירידה של הגמל ממש מפחידה

הגענו לאוהל הבדואי, המדריך אמר שכל 4 קנדים יתפסו חייל ויעשו לו תחקיר ביטחוני,

יעני ישאלו שאלות ושידעו כמה שיותר על אותו חייל, זה די מוזר

במיוחד שאחרי זה הייתי צריכה לעמוד מול 42 אנשים ושידברו עלי:/

קיצר, הלכנו לישון, לפחות אני, באיזה 12, והיינו צריכים לקום ברבע ל-4

יום 2:

כדי להיות במצדה בזריחה.

העליה היתה סבבה, והשהות כמובן, אני ממש אוהבת את הסיפור.

באיזשהו שלב שסתיו(המדריך) מספר את הסיפור הוא שואל "מי שהיה מוכן להקריב את החיים שלו למען המדינה שלו שירים את היד"

ורק 9 החיילים הרימו את היד.

זה ממש מוזר בשבילי, שהם פשוט לא יכולים לקלוט איך מישהו יכול למות בשביל המדינה שלו

הם כולם אומרים שקנדה וכל מדינה לא שווה את זה.

הם לא חיו במדינה שהיא במלחמה מתמדת וצריך להגן על עליה,

הם לא יודעים מה זה מלחמה, הם לא יודעים מה זה שייכות למדינה

לאחר מכן, ירדנו את שביל הנחש המפורסם.

אחד מהקנדים החליט שלא ניראת לו איזו אבן אז הוא פשוט העיף אותה מההר

והיא נפלה בדיוק לכיוון שלנו, מן הסתם

האבן פגעה בגב של אחד החיילים, הבנאדם הזה מפגר, הוא לא קולט שהוא היה יכול להרוג אותו.

לאחר מכן החלנו בנסיעה לתל אביב.

קיבלנו שם את השבת ונתנו לנו לישון עד מאוחר(11!)

יום 3:

טילנו ברחבי תל אביב,הגענו לכיכר רבין,המדריך שלנו העביר את הפרטים כ"כ טוב

אבל זה היה ניראה כאילו הם לא מתחברים לזה, איפשהו אפשר להבין, זאת בכל זאת לא המדינה שלהם

אבל היה מעניין לשמוע מה היה להם להגיד על הנושא ואת הידע,אומנם מצומצם.

היינו בים ובעיקר עשינו כלום.

בערב לקחו אותנו לבית העצמאות, מישהו פעם שמע על דבר כזה?

זה המקום שהכריזו על מדינת ישראל עם בן גוריון וכו'.

יום 4:

נסענו לבית גוברין שזה בערך 40 ק"מ מאשקלון וזה היה בדיוק יום אחרי הטילים שנפלו שם

הקנדים קצת נבהלו, אבל הם קלטו די מהר שבכל זאת לא מרגישים את זה במקומות אחרים בארץ

שזה למען האמת די הפתיע אותם כשהם הגיעו, המדינה במלחמה ברצועת עזה וכל שאר המדינה ממשיכה כרגיל

כאילו לא קורה כלום

הם כולם חיים בסרט שכל המדינה חיה תחת אש ושיש מתח תמידי.

התפלאו לראות שלא.

בית גוברין זה אתר ארכיאולוגי, מסתבר.

רק שהפעם לא באנו לראות ספלים ודברים משעממים כאלו

הפעם באנו למצוא בעצמו אותם. הגענו, נכנסו למערות שם

והתחלנו לחצוב ולחפש דברים בעזרת דבר כזה שאין לי מושג איך קוראים לו בעברית שיש אותו על סמלים קומוניסטים ושפכטל

אני מצאתי הרבה הרבה עצמות(שזה היה די מגעיל) ואת החלק העליון של כד.

אח"כ היינו צריכים להוציא את כל החול,אבנים ו'אוצרות' למחוץ למערה

אני חושבת שעשינו את זה די בשיטתיות:]

ומשם המשכנו לירושלים.

יום 5:

נסענו ליד ושם. בהתחלה היתה עדות של ניצול שואה.

חלק מהם ממש זילזלו במעמד וזה ממש עיצבן אותי, אכלו ביסלי

ואחת סיימה חבילת מסטיקים שלמה,אחד אחרי השנה במהלך העדות.

סך הכל העדות היתה מעניינת ויפה מצידו שהוא שיתף אותנו במה שעבר עליו.

אח"כ נכנסו למוזיאון עצמו, בהתחלה היתה לנו מדריכה, השיטה היתה שלנו יש אוזניות ואנחנו שומעים אותה דרכם

הבעיה היתה שמישהי אחרת שדיברה בעברית השתלטה לנו על התדר,אז זה היה בעייתי שכולם ישמעו

בסופו של דבר הוחלט שמי שרוצה להיות עם מדריכה ישאר איתה ומי שלא יכול להסתובב לבד.

החלטתי שאני אסתובב לי לבד במוזיאון.

צר לי שזה לא ריגש אותי כמו פעם ואני לא יודעת למה.

שמחתי לראות(אם אפשר לקרוא לזה שימחה) שכמה מהם בכו, ככה אפשר להבין שזה באמת חדר,ובאמת נגע בהם.

אח"כ עלינו להר הרצל.

ישר בהתחלה הגענו לקבר של הקצין שנהרג לפני כמה ימים בעזה,

הם בהתחלה לא הבינו למה אין מצבה ואז אחד החיילים התחיל לדבר(שהיה חבר של הקצין שנהרג)

אני בקושי זוכרת מה הוא אמר אבל הוא אמר את זה כ"כ יפה

זה כ"כ חדר לכולנו, אנשים התחילו לבכות, מן הסתם, זה היה ממש קשה

אח"כ המשכנו לסייר בהר הרצל, זוג החיילים ממגלן סיפרו את הסיפור של חבר שלהם שנהרג בעת תרגיל

וחייל מהצוללות על אח"י דקר.

הם התפלאו מהגילאים של הקבורים בזמן מלחמת העצמאות וכל הזמן חזרו ואמרו שזה בלתי נתפס.

בסוף הם ביקשו מכולנו(החיילים) להצטלם..

אחת החיילות אמרה שהיא מקווה שהם לא יחשבו שהמדים של בנים הם ירוקים והמדים של הבנות הם בז'

יצא ככה מוזר:]

נסענו לכותל, הם היו בו כבר, אבל פעם הקודמת שהם היו זה היה בשישי בערב והיה מפוצץ, אז הם החליטו לבוא שוב רק ביום נורמלי יותר.

חלק מהבנות רצו שיעשו להם בת מצווה, משהו סימלי כזה, אז עטו טלית קראו חלק מפרשת השבוע וכל אחת אמרה את שמה העברי ואת פירושו

המדריך עשה את זה די רחוק מהכותל, כי הוא אמר שכניראה הדוסים לא יקחו את זה טוב שבנות שמות טלית

ירדנו לכותל ועשינו תמונה קבוצתית אחרונה.

הגענו למלון ועשו לנו שיחת סיכום, כולם נשאלו מה הדבר שהוא הכי יזכור מהטיול

הרבה אמרו דברים כמו ים המלח, מצדה, החיילים, הר הרצל.

אני אמרתי שאני לא אשכח את החייל והדברים שהוא אמר על הקצין שנהרג בעזה.

אחד מהם אמר את הדבר הכי חזק, הוא אמר שהוא לא ישכח את זה שהוא הבין שהוא יהודי.

המדריך סיפר לנו(לחיילים) שהם שאלו אם אני יכולה לכסח אותם מכות,

הם חושבים שכולנו סופר קרביים ואנחנו יכולים לעלות עליהם מכות.

גם שאלו אותי "קרן,באמת, כמה ערבים הרגת?"

היה להם קשה לקלוט שלא כולם לוחמים ויש הרבה תפקידים.

רובם החליטו להשאר בישראל אחרי תגלית ולהמשיך לחקור אותה

הדבר שבאמת סיפק אותי זה שהם קיבלו נקודת מבט שונה על ישראל והיהדות.